[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יא בן זונה", סינן אורי, חוטף את הגוגואים שלו שטכנית היו שלי,
כי באמת ניצחתי. "אתה בעצמך רמאי בן זונה", אמרתי לו, וניסיתי
לחטוף את הגוגואים, אבל לא הצלחתי, כי הוא תפס אותם ממש חזק,
אז התרגזתי. הוא חייך. "אתה גנב בדיוק כמו אבא שלך", אמרתי
"וגם שמן", הוספתי. ואז הוא ממש נפגע, ועמדו לו דמעות בעיניים,
והוא אמר "אימא שלך שמנה". אבל אני לא התרגשתי, כי ידעתי שאימא
שלי לא שמנה, אבל שהוא שמן בעצמו, ושגם אימא שלו שמנה. אבל לא
הייתי אומר שאימא שלו שמנה, עד שהוא היה מעצבן אותי ממש. ועמד
לי על קצה השפתיים להגיד לו שאימא שלו שמנה, והוא - גם הוא ידע
את זה, ובגלל זה, לפני שהספקתי לתת לו עלבון קטלני, הוא אמר לי
את הדבר שאף פעם לא אומרים לי, אלא אם כן ממש רוצים לחטוף. "יא
ערבי. כולם בשכונה יודעים שאבא שלך ערבי מסריח!", אז כבר באמת
לא חשבתי על כלום, וכמו שאימא אומרת, היה עולה לי הדם למוח,
וקפצתי עליו. והוא באמת היה שמן, הבן זונה הזה, אבל התגברתי
עליו.

הוא נפל על הרצפה, וכמה שיותר הרבצתי לו, הוא התחיל לבקש
סליחה, וכמו אידיוט, במקום שהוא יבכה, אני בכיתי. דמעות ממש
גדולות חנקו אותי, ולא הצלחתי לדבר משפטים רצופים, וקצת
גימגמתי. התגלגלנו בחול, תוך כדי שאני דופק בו אגרופים. בסוף
קמתי ממנו, השפתיים שלי עדיין רועדות. "אבא שלך ערבי!", צעקתי,
אבל אורי לא התרגש, כי הוא ידע שאבא שלו לא ערבי, ושאבא שלי
כן. ואפילו שנתתי לו מכות רצח, הוא עדיין חייך. אפילו שירד לו
דם מהאף. לא הייתה לי ברירה, אספתי אבנים והתחלתי לזרוק עליו.
הוא ברח ואני צעקתי אחריו "אימא שלך זונה שמנה", אבל הוא לא
שמע אותי. ניגבתי את הדמעות, והלכתי הביתה.

כשהגעתי הביתה לא סיפרתי לאימא מה קרה. מזל שאבא עוד לא היה
בבית, כי היא ראתה שהעיניים שלי עוד קצת רטובות, וגם שהחולצה
שלי מלאה אבק, אז היא הבינה. פעם היא חזרה מהמכולת, כשרבתי עם
כמה ילדים מהשכונה, והיא שמעה כל מה שהם אמרו. ואז היא באה
והתחילה לצרוח עליהם, ואני רציתי למות במקום אבל גם שמחתי, כי
אורי הבן זונה הזה, הבן של אבי הגנב מהמכולת, הוא ממש השתין
במכנסיים. אימא שלי נראתה מטורפת לגמרי, כל השיער שלה עמד,
והשקית מהמכולת נקרעה לה, ונשפכו דברים החוצה. ואורי והחברים
המניאקים שלו התייבשו במקום, וכשהיא צרחה "תעזבו את הבן שלי
בשקט, יאללה תעופו מכאן!", הם באמת עפו משם, תוך דקה. ואני גם
ברחתי, למגרש המתקנים. לא ידעתי מה להגיד לאימא, איזו בושה
שנתתי להם להגיד עליה כאלה דברים. והיא עוד שמעה. אז זחלתי
לתוך צינור מתכת גדול וישבתי ובכיתי. אחרי כמה שעות אימא מצאה
אותי, בוכה. היא ישבה מחוץ לצינור, הדליקה סיגריה, והתחילה
לבכות בעצמה.

מאז עוד אמרו לי כאלה דברים כמה פעמים, אבל תמיד היו מסתכלים
לראות שאימא שלי לא בסביבה. קוראים לי יוני, אבל המניאקים
האלה, כשהם רצו להעליב, היו קוראים לי יאסר, כמו יאסר ערפאת.
לפעמים הייתי עובר ברחוב, וכמו שקוראים לאורי "דובה", כי הוא
שמן, אז הם היו קוראים לי "יאסר", לא להעליב ממש, אלא כשם
חיבה. אבל אני עשיתי את עצמי כאילו אני לא יודע שהם מדברים
אליי, ולמה בכלל שאני אענה לשם שהוא לא שלי. אז הם היו קוראים
לי "יונתן!" או "יוני!", ואני הייתי מעמיד פנים של מופתע
ומסתובב אליהם. פעם אחת, שמעתי את קרן, הילדה הכי יפה
בבית-ספר, אומרת להם בשקט שזה ממש לא לעניין מה שהם אומרים לי,
ושאם הם יעשו את זה שוב, היא אישית תדאג שהם יקבלו מכות, וקרן
הייתה בכיתה ו', וגם חברה טובה של כל הכושיות, אז הם הפסיקו,
מרוב פחד. אהבתי את זה שהיא הגינה עלי, הילדה הכי יפה בשכונה,
ואני בכלל הייתי רק בכיתה ד'.

אבא שלי, קוראים לו יוסי. הוא לא היה בא הביתה כל יום, כי הוא
עבד רחוק, אז לא הסתדר לו תמיד לחזור, כשהיה מאוחר מדי. אז הוא
היה ישן אצל משפחה שלו שאף פעם לא פגשתי, כי אמא אמרה לו שלא
מתאים לה ושהם כבר דיברו על זה. אני לא התווכחתי עם אימא,
ואבא, אם הוא היה מספיק חכם, גם לא היה מעיז להתווכח איתה.

בשבתות היינו רואים כדורגל. זה היה ממש מזמן, כשערוץ שתיים היה
חדש, והייתה לנו טלוויזיה גרץ שמנה כמו אימא של אורי. כל
המבחוץ שלה היה מפלסטיק, אבל נראה כאילו זה מעץ אמיתי. היו לה
כפתורים שחורים ועגולים, להעביר תחנות או לשנות את הקול,
וכשהיה גול, תמיד אבא היה אומר לי "תעשה יותר גבוה!", והייתי
עושה יותר גבוה והוא היה ממש מבסוט, וגם אני. הוא היה יושב על
הספה, מעשן סיגריה ורואה את המשחק, ואני הייתי מרכיב לגו שאח
של אבא (שפגשתי פעם אחת כשהייתי ממש קטן) הביא מאמריקה.
כשהייתי רוצה להתפנק, הייתי יושב ליד אבא, ושואל "אבא, מי
הטובים ומי הרעים?", למרות שידעתי שהוא אוהב את האנשים
האדומים, והוא תמיד היה צוחק צחוק מתגלגל כזה ומנשק אותי.
במחצית הוא תמיד היה מביא לשנינו סלט פירות ומספר לי בדיחות,
ואני הייתי נקרע מצחוק, לא כי אבא שלי המציא אותן, אלא כי הן
באמת היו מעולות. אני זוכר שפעם היה לו שפם, כשהייתי ממש ממש
קטן. לא זוכר מתי הוא נעלם.

"הם שוב הציקו לך?", שאלה אימא. לא עניתי. "אני רוצה להתקלח",
אמרתי, כאילו לא שמעתי את השאלה בכלל. "אם אתה רוצה להתקלח,
סימן שכן", היא אמרה ולפני שהספקתי להגיד משהו, היא אמרה לי
להיכנס למקלחת, ושהיא כבר תדבר על זה בערב עם אבא, כשהוא יבוא,
ושאין מה לעשות, חייבים לדבר עם ההורים של אורי, או איכשהו
לשים לזה סוף. אמרתי לה שלא תגיד כלום לאבא, והיא צעקה שאני לא
אגיד לה מה לעשות, אז התעצבנתי מאוד וצעקתי בחזרה שהם גם ככה
צודקים במה שהם אומרים, ואבא שלי באמת ערבי מסריח. אז היא נתנה
לי סטירה מצלצלת, שסובבה לי את הפנים. והיא הייתה ממש המומה,
ואמרה שאני בחיים לא אעיז להגיד את זה ליד אבא, ושאני בחיים לא
אעיז לחשוב את זה, אפילו לא בלב. הלחיים שלי נעשו כולן חמות
ואדומות, אבל הפעם לא בכיתי. נמאס לי מלבכות היום.

ישבתי באמבטיה המון זמן, עד שהעור שלי ברגליים ובידיים נעשה
קמוט כמו עור של זקן. בטח לסבתא שלי יש כזה עור. מצד אבא לא
נשארו סבים חיים (או שהוא סתם אמר לי ככה כי אימא אמרה לו שלא
מתאים לה ושהם כבר דיברו על זה) ומצד אימא, נשארה רק סבתא, אבל
היא לא הייתה מוכנה בכלל לדבר עם אימא. אימא אמרה שזה לא קשור
אליי, וזה לא קשור לאבא, אבל ידעתי שסבתא שלי לא רוצה אותי כי
אני ערבי מסריח. צללתי מתחת למים וכשלא יכולתי יותר לנשום
העלתי רק את הפנים. העמדתי פנים שאני מת, ושככה שומעים דברים
כשאתה מת, כאילו הם רחוקים. כשעמדתי מול המראה באמבטיה
והסתכלתי על עצמי, חשבתי שאי אפשר לראות שאני ערבי מסריח. היו
לי עיניים ירוקות, כמו של אימא, ושיער שחור, כמו של אבא, אבל
שום דבר בי לא היה ערבי. עשו לי ברית-מילה, ידעתי את כל המילים
של התקווה. אפילו שפם לא היה לי. אימא קראה לי להתלבש ולצאת,
וידעתי שאבא הגיע. זה היה יום ממש מבאס.

כשכבר התלבשתי ויצאתי לסלון, אבא ישב שם. היה לו מבט כועס
ומוזר על הפנים שלו, וידעתי שאימא סיפרה לו. אימא הסתכלה על
החדשות ולא אמרה כלום. "בוא", אמר לי אבא. הלכתי איתו.

ירדנו במדרגות והתחלנו ללכת. ידעתי שאנחנו הולכים למכולת של
אבא של אורי ורציתי למות מהפדיחה. כשהגענו למכולת, לא היו הרבה
אנשים, כי היה כבר מאוחר, אבל כשהתחילו הצעקות, פתאום התחילו
להגיע אנשים. אבא שלי אמר שהוא לא מוכן שידברו לבן שלו ככה,
והחליף פ' עם ב' כל הזמן, ואבא של אורי אמר שלא יגיד לו איך
לנהל את החיים של הבן שלו. אבא אמר שלאורי יש פה מטונף, ואבא
של אורי אמר שאני חושב שאני באינתיפדה וזורק אבנים. אז זה הגיע
ממש לצעקות, והשיא היה כשאבא אמר לו (לאבא של אורי) שהבן שלו
פשוט חיה רעה, ומתנהג כאילו גידלו אותו זאבים. אז אבא של אורי
צחק צחוק נבחני, עד שהשתעל, ואמר לאבא, שהוא ממש לא צריך עצות
לגידול ילדים ממחבל. כמה אנשים צחקו, ועברה מין רחישה כזאת של
הלם, כמו ששמעו את הקהל עושה כשמישהו הצליח להפיל את קארי ואן
אריק בהאבקות בטלוויזיה. אבא נעשה אדום לגמרי, וראיתי שנהיו לו
דמעות בעיניים, והוא ניסה להגיד משהו, אבל השפתיים שלו רעדו,
והמילים נחנקו בגרון, ולא יצא לו משפט שלם. היו כבר מלא אנשים
מסביבנו, ואימא של אורי גם באה, ואורי, ואישה אחת אמרה שהיא
תיכף מזמינה משטרה אם כולם לא נרגעים ומתפזרים. גם אבא של אורי
היה עצבני והקרחת שלו נהייתה אדומה. משכתי לאבא בחולצה. "די",
אמרתי לו, "זה לא נורא". לקחתי את אבא שלי ביד, והובלתי אותו
הביתה, מוכנע, מובס, וכל האנשים שעמדו מבחוץ נפתחו לנו כמו ים
סוף.

כל אותו שבוע לא העזתי לצאת מהבית, גם לבית-ספר לא הסכמתי
ללכת, וכמה שאימא לא התחננה וביקשה ואיימה, זה לא שינה. ידעתי
שאחרי מה שקרה כבר לא יעיזו להתעסק איתי, אבל הבושה הייתה
גדולה מדי. אבא היה רואה אותי עומד בחלון ומסתכל על הילדים
למטה, הולכים לבית-ספר, אבל הוא לא הציק לי. הוא הבין, לא כמו
אימא, איך זה להיות ערבי מסריח. שמעתי אותו בוכה בלילה פעם
אחת, ואימא אמרה לו להפסיק, ושאיזה מין גבר הוא בכלל, אבל היא
בעצמה התחילה לבכות. גם היא לא הייתה מי-יודע-מה גבר. אני שמתי
את הכרית על הראש, לא בכיתי, ונרדמתי.

כל הריב הענק קרה ביום שלישי. בימים שאחר-כך קרן הייתה באה
ומביאה לי שיעורי-בית שהיא ביקשה במיוחד בשבילי מהמורה שלי,
אבל אני לא ראיתי אותה, רק אימא, כי התביישתי, ושוב הייתי נורא
שמח שהיא דואגת לי ככה, הילדה הכי יפה בעיר. ביום שבת אימא
ישבה מהבוקר אצל שכנה, והיינו אני ואבא לבד בבית. אני עשיתי
שיעורים בפינת-אוכל והוא ישב בסלון. היה משחק כדורגל, אבל אבא
לא נראה כל-כך מעוניין במה שקרה בבטן של הגרץ. כל כמה דקות הוא
היה מגניב אליי מבט, ואני הרגשתי. אחרי זה הוא קם למטבח, וחזר
עם שתי קערות מלאות גלידה. לא סתם כדור או שניים, אלא ממש
עמוסות בגלידה. ישבנו ואכלנו בשקט.

"יוני", אמר אבא אחרי כמה זמן, ואני פחדתי שהוא ידבר על דברים
שאין לי חשק לדבר עליהם, אבל הוא רק אמר "בא לך לשמוע בדיחה?".
אמרתי שכן, והוא אמר "אבל בדיחה רצינית, האימא של הבדיחות.
אחרי זה אתה לא תפסיק לצחוק שנה". העיניים שלי נדלקו, ואבא ראה
את זה. "נו!", אמרתי לו, "תספר". "אוקיי", אמר אבא, ליקק את
הגלידה מהשפתיים והתחיל לספר לי את הבדיחה הכי טובה בעולם.

"למה כושים שמים כובע מצחייה?".

אני חשבתי חזק חזק, ולא הצלחתי לחשוב על פתרון. למה לעזאזל
כושים שמים כובע מצחייה באמת? הייתי חייב לדעת. הרגשתי שאני
פשוט אמות אם אני לא אדע. "לא יודע!", אמרתי בסוף. "תחשוב
טוב", הוא אמר, אוכל את הגלידה שלו ונראה מאוד מרוצה מעצמו.
"אני ממש לא יודע", אמרתי בסוף בייאוש. "תגלה לי... בבקשה",
אמרתי ואת ה"בבקשה" משכתי כמו מסטיק, ארוך ארוך. "אני מבטיח
לגלות לך", אמר אבא, "אם תוכל לעשות בשבילי משהו קטן". "בטח",
אמרתי בלי לחשוב פעמיים, "ברור!".

ביום ראשון, אבא נסע לעבודה מוקדם בבוקר. אני קמתי, ואמרתי
לאימא שאני כן הולך לבית-ספר, והיא הייתה מבסוטה, וגם אני. כי
היום, בערב, אבא הבטיח לגלות לי את הפתרון, וכמה שאני אצחק,
אחרי שאני אעשה משהו קטן בשבילו. נכנסתי בדרך לבית-ספר למכולת
של אבא של אורי. הייתה לי שקית עם כיכר לחם. אבא אמר שככה
ננקום באבא של אורי על מה שהוא עשה לנו: נשים לו לחם יבש עם כל
הלחמים הטריים, וכשמישהו יבוא לקנות אותו, הוא ייראה שזה יבש
(ועוד עם עובש ירוק!), ואז תהיה לאבא של אורי מה-זה פדיחה
רצינית. אני, מה איכפת לי, הסכמתי, הרי ברור שמגיע לו, ובשביל
לשמוע את הסוף של הבדיחה הזאת הייתי מוכן אפילו לקטוף את הירח.
חוצמזה, שגם איכשהו הרגשתי שאבא שלי השתווה עם אבא של אורי.
אבא שלי לא באמת הפסיד לו, כי הוא עשה משהו שרק הראה את הפרצוף
האמיתי של אבא של אורי, ואבא של אורי סתם אמר שטויות במיץ. אז
בלי שאבא של אורי, או העובדת הרוסייה שלו, מרינה, ייראו,
נכנסתי למכולת, דחפתי את הלחם היבש מתחת לכל הלחמים, לקחתי
שקית שוקו מהמקרר והלכתי לדלפק. למזלי מרינה הייתה שם, ולא
הוא. היא בכלל לא ידעה על הריב הענק, לקחה ממני שקל ארבעים
ואמרה לי יום טוב. הלכתי משם לבית-ספר, ואחרי בית-ספר, הלכתי
ישר הביתה, כמו שאבא אמר לי, ולא עצרתי בדרך בשום מקום.

אחרי-הצהריים בום ענק הרעיד את כל השכונה. כולם רצו למטה
והגיעה גם משטרה. היה פיגוע, ממש ליד הבית שלנו! אפילו בחדשות
בערוץ שתיים דיברו על זה, וברדיו. כל הילדים בשכונה, והמון
מבוגרים, עמדו הכי קרוב שהמשטרה הרשתה למכולת של אבא של אורי.
אני ואימא גם ירדנו למטה, ואימא התקשרה מהר לאבא לבדוק איפה
הוא, ונרגעה כשהוא אמר לה שהוא עדיין בעבודה, ושאל מה קרה. היא
סיפרה לו, והוסיפה שירדה לה אבן מהלב שהוא רחוק ושיש עדים שראו
אותו שם מהבוקר, ושיש לו אליבי, כי מי יודע איזה בעיות היו
יכולים לעשות לו, במיוחד אחרי הריב הענק ביום שלישי. לא הבנתי
מה זה אליבי, אבל לא שאלתי.

המשטרה באמת באה לבית שלנו בערב, אבל אבא עוד לא חזר. הם חיכו
לו. כשהוא בא מאוחר בלילה, הם קפצו עליו, אבל הוא לא היה לחוץ,
כי היה לו אליבי. הם עשו כמה טלפונים ועזבו. היה להם מבט מאוד
מאוכזב בעיניים, כשהם הסתכלו על אבא וירדו במדרגות. אחרי כמה
ימים הם הגיעו למסקנה שהפיצוץ קרה בגלל שאבא של אורי עישן ליד
בלון גז דולף, מאחורי המכולת. כמעט בטוח שזו הסיבה. לאבא שלי,
בכל מקרה, היה אליבי.

אז אותו לילה, כשהמשטרה הלכה, אימא עישנה סיגריה אחרי סיגריה,
ואני הייתי עצוב וכמעט בכיתי, כי מלא אנשים שהכרתי מתו בפיצוץ.
אורי השמן, וההורים שלו, ומרינה. מרינה הייתה נחמדה. עוד כמה
אנשים מהשכונה, וגם קרן, הילדה הכי יפה בעולם. היא הייתה שם
במקרה, כי אימא שלה שלחה אותה להחליף לחם יבש שהיא קנתה בבוקר.
אני לא חושב שזה היה הלחם שלי, כי אלף כול, שלי היה בתחתית
הערימה, ובית כול, למרות שעכשיו בטח ייספרו על אבא של אורי
שהוא היה קדוש, הוא היה גנב, ותמיד מכר לילדים לחמים יבשים. לא
הייתי טיפש והבנתי בלי לשאול שזה אומר שאני כבר לא אראה את
קרן, שהיא כבר לא תביא לי שיעורים. נצבט לי הלב.

אבא התקרב אליי וחיבק אותי. ליטף את הזרוע, ואת הצוואר, ונישק
על המצח. ראיתי שגם הוא מאוד עצוב. כשהמספרים בשעון של הוידאו
נהיו ממש קטנים, כבר לא יכולתי להחזיק מעמד, והעיניים שלי
שרפו. אבא הרים אותי למיטה, ואימא אמרה לי "לילה טוב", ונתנה
לי נשיקה. לפני שאבא עזב את החדר, רציתי להגיד לו משהו, כמו
"אני יודע שזה לא אתה", או "מה זה אליבי?", אבל כל מה שיצא לי
היה "אז למה כושים שמים כובע מצחייה?".

אבא התיישב על קצה המיטה שלי וחשב קצת. "כדי שציפורים לא
יחרבנו להם על השפתיים", הוא אמר בסוף. ואפילו שזו הייתה
הבדיחה הכי מצחיקה בעולם, אבא לא צחק בכלל, וגם אני, למרות
שרציתי נורא, אפילו חיוך לא הצלחתי להעלות על השפתיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
די לאלטרנטיבות








די והותר מציאות


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/10/01 9:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בן סויסה

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה