הם חוזרים.
יום שישי.
רוצים לחזור, משתוקקים.
ומי מחכה בבית,
ומי יקשיב.
הם מספרים לי בעיניים גדולות
על אבא
אמא
אח גדול.
אהבה גדולה.

לו רק יכלתי לדעת שזה כך באמת
לו רק היה בזה משהו אמיתי
לו היה להם לאן לחזור
הייתי עכשיו במקום אחר
לא שם.

והם חוזרים.
דמויות קטנות שמתפרקות
לרסיסים.
שברים.
מחבקים, מנשקים.
מספרים סיפורים.
בועטים בכל דבר.
נושכים
מקללים.
ואין גבול ואין בכלל.

והתהום קרובה,
והגבול הוא דק
וזמני כל כך.

ולו ידעתי כי יש תשובה
ולו יכולתי להושיט יד
לכל דמות שנשכחה,
ולו ידעתי מה לעשות
כבר מזמן.

אך הם חוזרים
מקצה לקצה
נמשכים,
קרועים.

ואני בינהם,
מפחדת מעט,
בוכה,
ורוב הזמן רק מודה.

והם חוזרים ממקום שכוח אהבה
שלא היתה בו יד
שנשכחה בו אמונה
שנתן להם תמונה עגומה.