בפעם הראשונה שהגיע המייל עם הכותרת: Stop muddy Match Point,
על החתום: Woody Allen, נעתקה נשמתי לדקה תמימה. בהסתכלות
לאחור מדהים לגלות שהיום אני לגמרי בנונשלנט עומדת על שם
המכתב, מקש ימני בעכבר, ויאללה לפח האשפה. יצאת לי מכל החורים
כבר מיסטר אלן.

"דירסט גלי, אור שוד איי קול יו תותי? איט ווז ברוט טו מיי
אטנשן יו אר פוסטינג לוטס אוף טוקבקס אול אובר טה היברו נט,
סיינג מיי לאסט פילם איז אה ביג פיאסקו. איי האב נו איידיא ווי
יו דו סו, בט איי בג יו טו סטופ. מיי פי.אר. אין איזראל טלס מי
דה פילם איז לוזינג רייטג, אנד דה פיפל ג'סט טרנז ט'יר שולדר
און איט. פליז - איי רילי לייק ט'יס פילם, דונט גו און הארמינג
איט. יורז סנסירלי, וודי אלן."

ככה זה התחיל, בנימה סימפטית דווקא. חשבתי לי שזכותו לבקש,
אחרי הכל הוא פנה אלי יפה. ובכל זאת תהיתי על מה כל המהומה? אז
כתבתי בוואלה, ב-YNET, בתפוז, ב- NRG ובעוד כמה פורטלים
אינטרנטיים ש"נקודת מפגש" הוא סרט רע. מה זה רע? איום. מה זה
איום? קטסטרופאלי. הרגשתי שליחות ציבורית. מזה להתרגש?

אבל באמת שהופתעתי כשלמחרת, אחרי שבלילה גלשתי ב"עין הדג" כדי
להעביר על "נקודת מפגש" ביקורת לגיטימית גם שם, נחת עוד מייל
בתיבה שלי. הפעם וודי הפתיע, ואחרי קריאתו לשלום בית ביננו הוא
נכנס לפרטים, איך לומר, קצת אישיים. במכתב ארוך ומפותל הוא
סיפר לי על ילדותו בברוקלין, על נישואיו הראשונים בגיל ממש
צעיר להרלין, על הגירושים ששברו את ליבו שהתאחה רק למשמע אנחות
התאווה של דיאן קיטון כשהתגלגלה איתו מתחת לסדינים, על פחדיו
מהמבקרים האכזריים, על השנים האחרונות שהיו קשות כלפי חוץ
ורכות כלפי פנים. הוא סיפר כמה לא היה נעים לו ממיה, והתנצל
כאילו גם בפני על כך שקשיש כמותו מעדיף לפתע צעירות סיניות
ואלסטיות על פני אמריקאיות מתבגרות ונוירוטיות. נהניתי מהחלקים
במכתב שבהם תיאר את העבודה על "הרומן שלי עם אנני" וגם מכמה
סשנים פסיכולוגיים - אשר אותם המחיז בפרטנות מופלאה, שיכולה
היתה בלי כל ספק להעניק לו מיד את האבחון: אובססיבי.

המכתב התקבל בערך לקראת חצות והיה ארוך ומתמשך. כשסיימתי לקרוא
אותו, רק עם הפסקה אחת להשארת תגובה מהירה לביקורת של יאיר
רווה על "נקודת מפגש" באתר החדש שלו, השעה הייתה חמש לפנות
בוקר. צנחתי למיטה. כשהקצתי, אחרי לילה קצר מדי, רצוף חלומות
מוזרים על לובסטרים שמצטלמים איתי לחוף ההאדסון, כבר מצאתי את
המייל הבא. אובססיבי כבר אמרתי?

לא אלאה אתכם. אומר רק שהיה זה מכתב הבנוי כתסריט לסרט קצר,
ומצאתי בו גיבור בן דמותו של אלן. מיד בפתח התסריט פורץ הגיבור
במונולוג סימפטי אך עוכר שלווה, כזה שמיועד להיות משוחק הישר
אל מול המצלמה בתצלום תקריב קצת מעיק. הוא מדבר על אימת גראונד
זירו של הדמות - במאי יהודי, שסוחב את טראומת השואה של סבתו
וסבו, שאמון היטב על נבואות החורבן של נוסטראדמוס וגם מספק
ניתוח היסטורי זריז על מיבחר הפרעות שעברו בני דת משה, נניח
מהמאה ה-16 עד ימינו אנו, בלי לשכוח להזכיר את מיטב אסונות
הטבע בכלל, ואת הוריקן ריטה בפרט, כמובן. הגיבור מסיים את
המונולוג באקט התאבדות מרגש, ובן דמותו וודי סיים את המכתב
בפנייה מרגשת לא פחות אלי: "יו'ר קילינג מי. סטופ פוסטינג.
איי'ל קיל יו. וודי".

הימים נקפו והמכתבים התמלאו בגבב איומים וקללות. עם האינטרנט
גמרתי, כל חיפוש בגוגל העלה אינסוף ממצאי הודעות שהשארתי
בנדון. "נקודת מפגש" ירד מהאקרנים אחרי כשלושה שבועות בלבד.

למרות שלא היה בזה עוד טעם, הקפיד וודי לשלוח אלי משהו כמו
שלושה מכתבים ביום. היו אלו מכתבים יצירתיים, אבל הוא לא הצליח
להתאפק ושרבב לפחות פעם בשבוע מה שנקרא מכתב הצפה, מלא כולו רק
במלים: You bitch - Match Point rules! המשפט הזה הופיע בגוף
המכתב אולי 500 פעם. הפסקתי לקרוא והתחלתי למחוק אוטומטית. רק
הכותרות עוד משכו את עיניי.

וכך קרה שלבסוף נתקלתי, בין כותרת אלנית אחת למשניה, במכתבו של
נורמן פרלשטיין, שנח לו בשקט בתיבה הכמעט-מפוצצת-תמידית שלי.
למעשה את המכתב ניסחה אלזה, העוזרת הפרטית של נורמן, ונאמר בו,
בתרגום חופשי, בערך כך:

גברת פ. היקרה,

אני פונה אליך לאחר קריאת תרגום מיוחד שנערך עבורנו לעשרות
התגובות שפרסמת במהלך השבועיים הראשונים של חודש ינואר השנה
ברחבי המדיה המקוונת הישראלית. ברצוני לומר שהתרשמתי עמוקות
מנחישותך, מחוכמתך, מרהיטות מילותייך ומיופי אבחנותייך בכל
הנוגע לסרטו של אלן, "נקודת מפגש". למעשה, התרשמותי כה רבה
שברצוני להציע לך להגיע בהקדם לניו יורק על מנת להיפגש איתי.
כמדומתני שמחכה לך אצלנו משרת מבקרת קולנוע, אם תחפצי בכך. אני
משוכנע שקוראנו יתענגו על תובנותייך בדיוק כמוני. אהה ואל דאגה
- תוכלי לכתוב את הטור בעברית ולשלוח אותו אלינו מישראל. אנחנו
כבר נדאג שמיטב המתורגמנים יעבדו אותו לאנגלית בצורה המדויקת
ביותר.

אנא צרי איתי קשר בטלפון (פה בא המספר האישי של נורמן היקר),
מצפה בכיליון עיניים לשוחח איתך על "נקודת מפגש" ועוד
שלך,
אלזה גינזברג בשם נ. פ.
עורך בפועל - טיים מגזין

נ.ב.
ואגב, גם אני חושב שאלן התדרדר ליצור קולנוע
ק-ט-ס-ט-רו-פא-לי

אחרי שחזרתי ממשרד הנסיעות, כשהכרטיס למחלקה הראשונה לניו-יורק
צרור היטב בידי, עמדתי על המכתב האחרון של אלן באימייל שלי
ולחצתי לראשונה ריפליי. כתבתי לו:

"האיש שאמר 'אני מעדיף להיות בר מזל במקום טוב לב' ידע לנבור
בעמקי נשמתו. אנשים מפחדים להכיר בעובדה עד כמה החיים תלויים
במזל. מפחיד לחשוב שכל כך הרבה נמצא מחוץ לשליטתנו. ישנם רגעים
במשחק, כשהכדור פוגע בפסגת הרשת, ולשנייה אחת הוא יכול אז
להמשיך או ליפול אחורנית. עם מעט מזל הוא ימשיך קדימה ואתה
תנצח. ואולי לא, ואז אתה מפסיד." / וודי אלן

מאחלת לך כל טוב ולהתראות בסרטך הבא,
שלך
גלי פ.
או אם תרצה, א-ספיישלי פור יו -
תותי, דה טיים מגזין'ז ניו פילם קריטיק