השמיים אפורים ובחוץ תלוי ריח של גשם שהסתיים לא מזמן. אני
תוהה אם אני מרגישה כמו השמיים או שהשמיים מרגישים כמוני, כי
מה שלא קורה, אנחנו תמיד מתואמים. עוד יום נשרף וכל מה שאני
רוצה זה כוס קפה, נכון שכל דמיון בין אותם מים חומים שיוצאים
מהמכונה הישנה לקפה האמיתי והמושיע שיש לי בבית הוא מקרי
לחלוטין, אבל ברגעים של לחץ - מסתפקים במועט. בשנים האחרונות
התרגלתי לטעם של המכונות האוטומטיות, אפשר אפילו להגיד שיותר
מדי. התרגלתי עד כדי כך, שאם אני שותה קפה נורמאלי ואמיתי אני
שופכת אותו לכיור, כי הטעם המוזר שלו גורם לי לחשוב שהחלב בטוח
מקולקל.

הנוזל החום מושפרץ החוצה ובאורח לא מפליא במיוחד, לא נפלטה שום
כוס שיועדה לתפוס אותו. אני כבר התרגלתי לקונצים שלה, אני
מכניסה עוד כסף והפעם אני מקבלת קפוצ'ינו עם שתי כוסות. יש לי
את הספסל שלי ואת הכמה דקות ביום שמוקדשות לקפה של היום. הקפה
שמחלק את היום לשניים, החצי שעבר ומה שיבוא אחריו. אני בכלל לא
רוצה לשתות אותו, סתם כייף לי שיש לי משהו חם להחזיק ביד, משהו
שמחמם אותי גם מבפנים, לפחות ככה אני לא צריכה לשתות את הנוזל
הזה שמתיימר להיות קפה. אני מביטה בכוס החומה  ותחושת גועל
מציפה אותי בבת אחת. אולי יום אחד יהיו מכונות שיכינו קפה לפי
בקשתך, עם כמות מים מתאימה וחלב בטמפרטורה הנכונה. בינתיים
מכונה אחת מכינה אותו קפה לחמישים אנשים וכל קפה דומה לקודם
וכולנו שונאים אותו, אבל שותים אותו בכמויות כי זה הכי קרוב
לדבר האמיתי.

לכל אחד יש בבית את ה"קפה שלו", עם הספל שלו והטקס שלו. זה
יכול להיות בבוקר עם סיגריה, או על השיש עם עוגייה ויש כאלה
שבכלל מרחיקים לכת ושותים אותו עם קוביית שוקולד שנמסה לאט
לאט. כל אחד והשיגעון שלו. אני אוהבת לשתות אותו במרפסת,
כשהרגליים מקופלות תחתיי ובאופק אין כלום, רק שמיים שמשקפים את
מה שאני מרגישה, או שאולי אני משקפת אותם.

עד לפני חודש הייתה לי כוס משלי, לא משהו מיוחד, אבל היה הייתה
הכוס קפה שלי. אני יודעת שאמורים לקרוא לזה ספל, אבל אני יכולה
לקרוא לה איך שאני רוצה, היא שלי. הכוס שלי היא פרסומת לחברה
שמייצרת מבחנות, מישהו הביא לי אותה מכנס של כימאים בארצות
הברית. כוס חסרת יחוד שסביר מאוד להניח שלעוד חמישים אלף
כימאים ברחבי העולם שהיו בכנס, יש אחת כזאת. אבל אני באמת
אהבתי אותה, משום מה היא הייתה ממש מיוחדת בעיניי. כוס גבוהה
וצרה בצבע כחול כהה, עם ציור של מדען ולוח עם הרבה נוסחאות
משונות שאני לא מבינה מהן כלום. כוס שנתנה לקפה את הטעם שהפך
אותו לקפה שלי. כוס קפה בבוקר בשביל לפתוח את היום כמו שצריך,
עוד אחת אחרי הצהריים כשמתחיל להיות עצוב. היא נשברה לי לפני
חודש. הנחתי אותה על הקצה של השולחן וברגע של חוסר זהירות
הפלתי אותה עם הרגל והיא נשברה לחלקיקים. אימא שלי אמרה שזו
אשמתי ושבכלל זאת סתם עוד כוס, אבל בכל זאת היא הדביקה אותה
והניחה על השולחן בחדר שלי. גם היא יודעת, בדיוק כמוני, עד כמה
זה חשוב שיש לך כוס משלך שנותנת לקפה את הטעם הייחודי הזה שלא
משנה כל הטעמים שבעולם וכול מכונות הקפוצ'ינו המשוכללות, לאף
קפה לא יהיה את אותו הטעם כמו לקפה שנמצא בתוך הכוס שלך.

יש לי עכשיו כוס חדשה, היא שלי, אבל אין בה שום דבר מיוחד.
הגודל שלה זהה לכל שאר הכוסות, כתוב עליה NETWON או NORTON
או משהו כזה, הצבע שלה הוא לבן שזה בכלל מעצבן, כי אי אפשר
לשתות מבלי שכל הספל יתלכלך גם מבחוץ. כל פעם שאני רואה את
הכוס המודבקת עומדת לה על השולחן שלי, חסרת שימוש, אני מבקשת
ממנה סליחה, כי קשה לי לראות אותה ככה, שבורה ומרוסקת והכול
באשמתי.

המנוע של מכונת השתייה שמתחיל לפעול בחוזקה מקפיץ אותי בבת
אחת. מבלי ששמתי לב סיימתי את הקפה ונשארתי עם כוס חומה ונחמדה
ביד. אני מקמטת אותה וזורקת לפח, מצרפת אותה אל השאר. אני עוד
אמצא יום אחד כוס אחרת, אולי לא טובה באותה המידה, אבל היא
תהיה שלי. מה שבטוח זה שאת הספל הלבן אני אשבור ברגע  שאגיע
הביתה, הוא לא שלי.

השמיים התכסו עננים.
הם משקפים אותי או שאני משקפת אותם?