תשים את השריון בתוך תיבה
כבר לא מתים יותר מאהבה
לדולצינאה יש שיער שיבה
וכל האבירים הלכו אל הצבא.



ילד בן עשרים ושמונה הולך לפגוש את אבא שלו אחרי עשרים שנה.
השדרה החמישית בסמוך לתחנת הגראנד סנטרל בחודש אוגוסט. גיהינום
של חום ופיח בעיר המהירה ביותר בעולם.
אולי אם היה איש העולם הגדול יכולתי לתאר אותו מבחין בהבדלים
בניו יורק לפני ואחרי אסון התאומים, אולי אם היה בעל מודעות
חברתית מסוימת יכולתי לכתוב על בדל מחשבה ביקורתי שעבר בראשו
כתוצאה מהיעדר אפרו אמריקנים חסרי בית ברחובות ועל שלטון הטרור
של ג'וליאני, אם לפחות הייתה בו מודעות רטורית יכולתי להתעכב
על הצביעות הקיימת או נעדרת מהמונח עצמו, ומאידך לו רק היה
יותר פרובינציאלי  יכולתי להתעכב על רשמיו הנפעמים (לכל הפחות)
מגורדי השחקים, הסדר המופתי, ונחיל האנשים הלא נגמר. אך הילד
הוא דמות עגולה שמנסה לאחות את חייה המרוסקים.
זה ספור על ילד בן עשרים ושמונה שהולך לאיטו ברחובותיה של העיר
המהירה ביותר בעולם לפגוש את אבא שלו אחרי עשרים שנה.


דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל-כך הרבה תחנות-רוח
אתה לא תספיק, אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט.



לסגור מעגל זה אף פעם לא קל, בטח אם לגיבורינו יש טווח שנים
חסר הגדול פי כמה ממה שאיתו הוא צריך לעבוד.

הוא סקרן. את זה ניתן לומר בוודאות ויש לו תשע שעות להרוג בניו
יורק. הוא קבע עם אבא שלו בפתחו של מוזיאון המטרו לאומנות
מודרנית בשעה שש בערב וסימן לעצמו בירכתי המוח כי יש לו אבא
תרבותי. עם זאת הוא החליט לסרב להצעה הנדיבה כשלעצמה להצטרף
אליו ואל אשתו ולעיין ביצירות (נדיב ותרבותי). אני אמור לזעום
הוא סח לעצמו בעודו פוסע ברחובותיה של המהירה בעולם.
                                   


לניו יורק הוא מגיע מאחיו המתגורר בניו הייבן, אליו הוא הגיע
מפרו, צ'ילה, בוליביה, ארגנטינה וברזיל. ניו יורק מעוררת בו
תיעוב שקט. עכשיו, בעיר המתועבת הזאת הוא עוצר לשתות קפה, על
מפית נייר הוא משרבט לעצמו מספר שורות.




קפה שחור קצר
כי חייב להרגיש את התנהלות מערכות הגוף
בתחזוקת קפאין מתמדת

לא משחרר
לא זורם
לא נסחף עם הזרם

גם לא

הולך נגד הרוח
הילד עם האצבע בסכר
צועק שהמלך הוא עירום

אבל

יושב על הגדר
והיא עליי.





ילד וגדר מתקרבים למספרים הנמוכים של השדרה החמישית. ממולו
ניצב פסלו הגאה של ג'ורג'  וושינגטון טובע בעלווה ירוקה של
עצים נאנקים בחום של אוגוסט וצופה בעניין ברחבה המסופסלת
העמוסה באיטיים שבטיפוסיה של המהירה בעולם. מולו במלוא פארה
"ניו יורק יוניברסיטי". עוד לפני שהילד נולד הגיבורים הראשיים
שבמחזה חייו נפגשו כאן, אצל ג'ורג'.





קרני השמש הדביקות מזמינות את הנערות לחשוף זרועות, חמוקי בטן,
ריכוז הצעירים מזמין את סוחרי הסמים האפרו אמריקנים להציע את
מרכולתם, החולצה של צ'ה גווארה מעין פורטרט שחור על רקע אדום
המרוח לכל רוחב חולצתו מזמין ניידת להיעצר ולנעוץ בילד מבט
חשדן,
חופש הדעה, הפוליטקלי קורט, וה"אברי בודי שוד מיין איז אוון
ביזנס" מזמינים את השוטרים להפליג בניידת חזרה לכבישיה של
המהירה בעולם.


תשתול כמה חבצלות בגן
ותשלם את המיסים בזמן
המלך מת ועל כתרו נפל
וכל המלחמות עכשיו זה על חשמל



אפרו אמריקנית בג'ינס נמוך וחולצה פרחונית צהובה מתיישבת ליד
הגדר, צ'ה והילד ושואלת אם היא יכולה "טו ג'ויין יו טו איי
סיגרט" הם מהנהנים, היא מתיישבת ומתפתחת שיחה, לא הילד ולא
הבחורה ששמה כך מסתבר הוא ג'סמין לא יוזמים אותה היא פשוט
מתפתחת. כמו עלייתו ונפילתו של צ'ה, כמו הגעתו ויציאתו של האב
מחיי הילד, כמו  צמיחתם וסופם של התאומים החסרים של מנהטן, כמו
הגרביטציה הארורה שממתינה לחזה המדהים של ג'סמין בסבלנות אין
קץ.
ג'סמין היא קנדית, מתגוררת בהארלם בדירה שכורה ומתקיימת ממלגה
של קרן השואפת למתן העדפה מתקנת (אף מילה על אפליה). היא שואלת
לשמו הוא עונה, היא שואלת למעשיו הוא משתף, היא מזמינה אותו
לקפה מעבר לפינה, הוא נענה להצעה.
לג'סמין אין אבא, הסיפור הרגיל, מת צעיר, אבא חורג, התעללות
מינית, פנימיות ואיזושהי סקרנות אדירה שצדה את עינו של אחד
המדריכים בפנימייה (גם צדודית שדיה צדה את עינו של הצייד - אך
בדיעבד היא מצדדת בו) והנה היום היא עובדת על הדוקטורט שלה
באחד ממוסדותיה של המהירה בעולם מתחת לדיוקנו הגאה של
ווושינגטון ג'ורג'.
ג'סמין מכניסה לטייפ שברכבה קלטת. טרייסי צ'פמן שוטפת את החלל
שבניהם בקול עמוק



"you take a fast car
I want a ticket to anywhere
Maybe we make a deal
Maybe together we can get somewhere"






צ'ה, ג'סמין, גדר, ילד אחד טרייסי, ומכונית אמריקנית סולידית
נוסעים לכוון מערב וניחוח של מפגש טעון מתערבל לו עם הפיח
המקומי. לילד בורח חיוך, ג'סמין לא מפספסת - "יו האב איי נייס
סמייל וויט בוי" - היא מציינת. הילד לא מתאפק ושואל אותה אם
היא תמיד אוספת לה גברים מאצל ג'ורג'.  ג'סמין לאחר שתיקה קצרה
עונה בשאלה : "אתה שואל כי אתה רוצה לפגוע או כי אתה רוצה לחוש
מיוחד?"
"אני שואל כי השאלה מחזירה לי מעט שליטה במרחב שהולך
ומיטשטש".


דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל-כך הרבה טחנות-רוח
אתה לא תספיק אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

הדירה של ג'סמין מרוהטת בצורה פוריטנית, ספרייה בחדר שמשמש
כסלון עמוסה בכותרים, סדרות ומילונים. על השולחן פזורים
בערבוביה כתבי עת ודפי דפוס חתול שחור ושמן שוכב על השטיח
המהוה שננטש ברישול בפינת החדר.
ג'סמין מזמינה את הילד לשבת, מרתיחה מים, נעלמת באחד החדרים
וחוזרת לסלון במכנסונים קצרים וגופייה נטולת חזייה. התנהגותה
עניינית. היא מתיישבת קרוב לילד ומעבירה ציפורן ארוכה על לחייו
"איי לייק יו וויט בוי". הילד לא עונה. הוא קם מהספה. נוכח
מבטה הנעלב הוא מישיר מבט ארוך ומאשר כי היא יפהפייה אבל הוא
היה רוצה  לשתות קפה כלומר  אם זה בסדר מבחינתה. ג'סמין כבר לא
מפלרטטת היא מספרת לו לבקשתו על התיזה שלה - משהוא על חוסר
ההשפעה של אירועים דרמטיים על חיי ההווה של החווה. - באמצע
הסקירה הספרותית הוא ניגש אליה, מרים אותה בזרועותיו, מזיז את
החתול בדחיקת רגל ולוקח אותה אל השטיח המדובלל. ג'סמין גונחת
בקולות סודקת את כלונסאות המתכת שבגדר, תולשת בזרועה קשוחה את
פרצופו הנחוש של צ'ה יוצרת מסלולי דם בגבו של הילד בציפורניה
האימתניות. על הרצפה ללא צ'ה ובהיעדר גדר הילד הוא עירום והגוף
לוקח אותם אל הקצה. הם מתפרקים על השטיח, החתול מיילל בחוסר
סיפוק, כך גם ניידת משטרה ברחוב למטה. הילד שולח יד לכוון
המשוער של בגדיו. ג'סמין עוצרת בעדו, יש לו עוד ארבע שעות היא
מזכירה לו ואם הוא לא מתנגד היא רוצה אותו לעצמה עד אז.


סנשו פנשו לדרכו הלך
וכל האבירים קנו אקדח
תהייה רגיל ואל תהייה גיבור
כי אם תתחיל לשבור לא תוכל לגמור.


הם מתעוררים בשעה חמש. ג'סמין מאיצה בו להתקלח, מסדרת עבורו את
בגדיו על הכסא , מושיטה לעברו מגבת. היא מניחה אותו מול הכניסה
למוזיאון עשר דקות לפני השעה היעודה. הוא מוציא מכיסו את
התמונה של אביו , תמונה דהויה שקיבל מאחיו ואשר צולמה לפני
כשנה בחגיגת בר המצווה של אחיו למחצה אותו לא ראה מעולם. הוא
מזהה את אבא שלו בתוך הקהל, האכזבה צורבת בו, לא רק שהביא את
אשתו שתשמש כעזר כנגדו אלא שמראהו משדר רישול החל מסנדלי העור
הבלויים, מכנסיי הכותנה שאינם מצליחים לתחום את כרסו המשתפלת,
דרך חולצתו הירוקה המוכתמת בטבק וזקנו הפרוע, וכלה בכיפה
הגדולה שמעטרת את ראשו. הילד ניגש ונעמד לידו. אבא שלו לא מזהה
אותו. הוא סירב לבקשתו טרם הפגישה לשלוח לו תמונה בדואר
האלקטרוני. כתב: "אני כבר אזהה אותך" הוא מקיף את אביו ובוחן
אותו מקרוב מזהה את תחושת הדחיפות שבמבטיו ובשפת גופו. מחשבה
חולפת בו כי אם ילך עכשיו מבלי לבצע את הפגישה הסיפור שלו
יהייה חזק יותר אבל אז הוא נעמד מולו ואומר "היי, איט איז מי
יו אר לוקינג פור"





דון קישוט אתה יכול לנוח
יש כל-כך הרבה טחנות רוח
אתה לא תספיק , אתה לא תספיק
אתה לא תספיק דון קישוט

הפגישה מתנהלת בהתרסה, האבא שלו רוצה שהם ילכו למסעדה. הם
מתיישבים; האב הבן והאם החורגת. הילד לא נוגע בכלום. לא רעב
הוא משיב בנימוס תקיף. צ'ה מחייך מהחולצה, כלונסאות המתכת
מבריקות חיוך חשמלי צהוב. לבסוף הוא מתרצה להפצרותיה של החורגת
ומחליט להזמין ספל בירה. לא מגישים פה אלכוהול מסביר המלצר,
ממלמל משהוא אודות רישיונות עסק ושאר ענייני בירוקרטיה. צ'ה
מאיים לצאת מהחולצה הילד מניח עליו יד. החורגת שואלת האם הכול
בסדר והאם הוא חש כאב בחזה הילד משיב בחיוך הכול בסדר.
כשהחורגת הולכת לשירותים האב מישיר מבט חודר אל תוך המרחב
שבניהם ואומר בקול רך: "תדע לך שבהתחלה מאוד נלחמתי עליכם, היה
לי מאוד קשה, אימא שלכם הסיטה אתכם נגדי" הילד קוטע אותו:
"באתי מסקרנות, לא מזעם - מה שהיה היה" הוא מוסיף כמעט
בעליצות. האב לא מוותר "אני מאוד מעריך את העובדה שאתה כאן, זה
מאוד מאוד מרגש אותי" התיל משתקשק, צ'ה צורח הילד שומר על
פאסון.
כשהם מסיימים לאכול הם מחליטים להמשיך לפאב קטן בהמשך הרחוב.
הם זקוקים לאלכוהול הילד מגיש לחורגת מצלמה ומבקש שתתעד עבורו
את הרגע. כוס בירה לכל אחד ביד האבא מחייך הילד במבע קפוא.
המפגש מסתיים. האב שואל "האם אראה אותך שוב?" הילד מזמין אותו
לתקשורת טקסטואלית.
הוא חוזר לתחנת הגראנד סנטראל עולה על הרכבת ומשרבט מספר
שורות.

"נתתי לו להזמין אותי לבירה
בגיל עשרים ושמונה
בעיר המהירה ביותר בעולם
שהוא (כמה מפתיע) אוהב

ניו יורק בתחילת אוגוסט
במספרים הגבוהים
מקום נהדר להעלים
עבותות וקשרים
אבות ובנים
רגשות ופנים

לא אכלתי איתך ועם אשתך
חמקתי כמו מאש ממגע
רק דבר אחד

אני ואתה
ותמונה שמנציחה
חיוך מאולץ ומבע קפוא
עשרים שנה שלא התראינו
יש לי את התמונה שרציתי
שלום."