אבא,
לא אתן לך להמשיך לקרקס אותי;

אני לא חיה באוהל הפלאים שלך, ממלכה אחיזת העיניים
האולטימטיבית.
לא אעמוד עוד במרכז הזירה הגרגירית,
אשאג ואנופף בטפריי
לקול הוראותיך,
לקול תרועות הקהל הרועם,
לא אכנע שוב לתחושת
צליפת
ה
שוט
המבעיתה.
אני לא כדור, הפסק לטלטל אותי.
לא עוד תשליכני באוויר, אל תמתין לרגע בו
תכה בי
הריצפה -
משטח יבש וקר כלבבך.
לו רק הטחתני בה מלכתחילה, במקום ללכת סחור-סחור.
איני רוצה להיתלות שוב מהתקרה, ולא
להלך עוד על חבל דק בשמיי האוהל,
אל תפרוש עוד רשתות ביטחון שקריות, מאסתי בחוסר היציבות שלך.
לא אנתר שוב אל תוך האש הבוערת, לא תקיפני עוד בחישוקי להבות
גורליים,
אבא, לא אתן לך לשרוף אותי

לא,
אני לא מוכנה לעמוד שוב על הבמה,
לא אניח לך לכלאני שוב בארון המתים הנוצץ והמר,
אל תנסרני שוב לשניים;
החצי שלך והחצי שלה,
שלי,
לא תנסר עוד את ליבי, אבא,
הנח לי לנפשי.

אבא,
פתח את דלת הכלוב.
בבקשה.

תן לי ללכת.