אני נמצאת בטיול ללונה פארק עם כמה חברים שהכרתי לאחרונה.
לא, זה לא הלונה פארק שכולכם מכירים, זה שנמצא בגני התערוכה
בתל אביב או זה שנמצא במערב ראשון. זהו לונה פארק חדש, עדיין
לא סיימו לבנות אותו. גם המיקום המדויק שלו למען האמת לא ממש
ברור לי. המתקנים שם לא לגמרי בטוחים למען האמת, אבל אנשים
אוהבים לקחת סיכונים, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאנשים
בכל זאת באים ופוקדים את פארק השעשועים הזה מידי יום?

אני נכנסת לאחת הקרוסלות שם. הקרוסלה היא בעצם תא סגור וחשוך
שיש בו כמה כסאות ישיבה מאובטחים בחגורות בטיחות. אחרי שאני
נכנסת אני מגלה שלא נשארו מקומות ישיבה. נערה אחת, שרואה אותי
מחפשת במבטי מקום ישיבה פנוי מצביעה לי על כסא שכוח אל שנמצא
במקום רחוק מגישה אליו, ובמילא גם אם הייתי מצליחה להגיע אליו,
הוא נמצא במקום מאוד מסוכן, כמעט מחוץ לתא.
אני כבר פונה לשוב על עקבותיי ולרדת מהמתקן, אבל כבר מאוחר.
הדלת נסגרת, והמתקן מתחיל להסתובב. בלית ברירה אני נאחזת בחבל
הצמוד לדלת הכניסה. מנסה גם להגיע לידית שהיתה שם, עם היד
השניה, אבל זו רחוקה מהישג ידי. אני עוצמת את העיניים ומתכוננת
לגרוע מכל, מחכה שהמתקן הארור יעיף אותי לכל הכוונים כשהתקווה
האחרונה שלי היא החבל שבו אני אוחזת.
והקרוסלה מתחילה להסתובב ואני בינתיים עם עיניים עצומות רק
מרגישה את הסחרור המפחיד והמאיים.
לרגע אני פוקחת את עיני. ונדהמת פתאום לגלות שאני בכלל לא
נמצאת בקרוסלה, אלא נוסעת באוטובוס ביחד עם כמה ממכריי מהעבר
הלא כל כך רחוק. ואנחנו עדיין בדרכנו ללונה פארק.

זמן קצר אחר כך אני מתעוררת. הגיע הזמן לקום ולהתחיל את היום,
להתנער מהחלום המוזר על לונה פארק וטיולים.

ואני מתחילה את היום. חוזרת לשגרת החיים היומית שלי.
אך עדיין אוחזת באותו החבל. עדיין עומדת בצד, כי אין לי מקום.
ומרגישה מאוד מוזר. כמו חייזר או אולי כמו נטע זר.