הגלים הרמים, המתנפצים על שובר הגלים, נתנו בי תחושה של רוגע.
הים, כה גדול הוא.
כה רחב!
אך גם קטן מידת מה...
בעיקר הכינרת...
מפה, מהחוף, היא נראית כה גדולה! עצומה! בעיקר בשעה זו של אחר
הצהריים.
כדור האור, הנראה קטן, אך גדול פי מיליונים, החל לשקוע לאיטו.
קרניה החמות של השמש צבעו את העננים בגוונים של אדום וכתום,
וצבעו את העצים בצבעים של שקיעה מחממת.
עומר היה באוהל. אני נשארתי בחוץ, לאחר השחייה הממושכת
שעשינו.

''עומר! נו, אתה מפסיד כזה יופי!'' קראתי לעומר.
הוא יצא בעצלתיים מהאוהל, מפהק.
בפניו ניכר שהוא עייף.
הוא הביט עליי בהתרסה. כאילו הפרעתי לו באמצע חלומו המתוק.
הצבעתי על כדור האש הענק.
''וואו!'' לחש. עיניו נצצו באור החמה היורדת לאיטה מטה.
שוקעת.
שערו, השחור, הקצר, המסודר בקוצים, זהר באורה האדום.
שריריו בלטו בצללים.
בעודי מביטה בו, מוקסמת, גם מיופיו שלו וגם מיופיו של הרקע
הנהדר, מחשבות חלפו במוחי. 'מעניין, מה תאמר אמא, כשתגלה
שהלכתי לנפוש עם עמרי', חשבתי. חיוך שובב עלה על פניי. 'אולי
באמת הייתי צריכה ללכת עם אופק, כמו שאמרתי לה? לא! לא הייתי
צריכה... אחרי הכול, את אופק איני אוהבת כלל!'

עומר ניגש אליי.
''זה יפיפה!'' אמר וחיבק אותי.
הנהנתי בראשי, נהנת ממגעו החם.

עמדנו כך, חבוקים, עד שלא ראו יותר את כדור האש העצום, החם,
אלא רק את קרניה האדומות-צהובות של השמש.
''בררר... קר...'' אמרתי והידקתי את אדרתי סביב כתפיי.
''כנסי לאוהל'', אמר לי עומר, ''אני אבוא עוד מעט''.
''טוב'', אמרתי ונכנסתי לאוהל הרחב, שנח מתחת לעץ גדוע ורחב,
שאת שמו לא הצלחתי לזכור.

לאחר זמן מה, עומר נכנס ונשכב לידי על שקי השינה והמחצלת.
התעטפתי בחיבוקו ונרדמתי.

''מיכל? מיכלי...''
''הא?'' אמרתי בקול ישנוני.
''פקחי עינייך לרגע'', אמר לי.
''לא רוצה. כבר בוקר?''
''לא. אך עוד מעט השמש תזרח. עוד רבע שעה, משהו כזה'', אמר
והתיישב לידי.
מלמלתי משהו והתהפכתי על צידי.
''נו, מיכל'', אמר ונשק לשפתיי, ''קומי!''
התהפכתי שוב, התיישבתי ושפשפתי את עיניי.
''מה השעה?'' שאלתי בקול ישנוני למדי.
''עוד חמד דקות שש'', אמר לי עומר, כשהביט בשעונו.
''מה יש לך להעיר אותי בשש בבוקר?!'' אמרתי.
הוא הגיש לי קפה חם, עוגיות.
''יום הולדת שמח!'' אמר ונשק לי.
חיוך שופע עלה על פניי.
''יואו... תודה!'' אמרתי.
''טוב, צ'מעי, רוצה שניסע היום לדודים שלי, בטבריה? הם נוסעים
מחר לאילת...''
''איך אתה יודע?'' שאלתי בסקרנות.
''יודע...'' אמר.
''נו'', סקרנותי גברה מרגע לרגע, שלא ענה לשאלתי.
''אני שומר על זכות השתיקה!'' אמר וקרץ.
שתיתי מהקפה ונגסתי מהעוגייה.
''מממ... טעים...''
''תודה!''
אחרי שסיימתי את הקפה והעוגיות הסכמתי להתנתק מהשמיכה החמה,
ומהאוהל החם והנעים, ויצאתי החוצה.

הרוח החמה קידמה את פניי וליטפה את שערי השחור, הארוך והחלק.
נשמתי את האוויר המתוק קמעה והבטתי בשמש, שכבר זרחה.
''הפסדת מראה יפה'', אמר לי, ''אבל לא נורא... יש זריחות בכל
בוקר'', הוסיף וקרץ.
''אתה נכנס לטבילת בוקר'', אמרתי ונכנסתי לאוהל, להחליף
לבגד-ים.
''כמובן!'' אמר ונכנס אחריי.
יצאתי, גופי שזוף, בבגד הים החוטיני השחור שלי, שהתאים לצבע
עורי החום-שזוף.
''בכל פעם, אני מתפלא מחדש מגופך!'' החמיא לי עומר וחיבק אותי,
כשיצא מהאוהל.
''תודה, כוסון שלי'', אמר ונשקתי לו.
לפתע התחלתי לרוץ.
''מי שמגיע אחרון הוא פדלאה!'' אמרתי.
ישר, עומר רץ אחרי בספרינט ועקף אותי בקלות עם רגליו השריריות
והחזקות.

הוא רץ על האבנים החלקות, וכשהגיע למקום עמוק מספיק קפץ ראש.
אני הגעתי אחריו, מפגרת בהרבה, וקפצתי ראש אחריו.
''הא, פדלאה מתוקה שלי, ניצחתי!'' הוציא לי לשון.
''חנטריש שכמוך!'' אמרתי ופרעתי את שערו והשפרצתי עליו.
הוא התכוון להשפריץ עליי בחזרה אך כבר הספקתי לצלול ולשחות
רחוק ממנו.
הוא חתר חפירה, עוקב אחריי.
שחיתי בכל המרץ, עולה לפעמים כדי לקחת אוויר, וחוזרת לצלול.
לבסוף כנראה התייאש מהרדיפה כי לא שמעתי את חתירתו.

עליתי לפני המים, כדי לנשום אוויר, ולפתע מטח של מים השפריץ על
פניי.
''ע-ו-מ-ר!!!'' צעקתי והכתי במים, תוך כדי שאני מטיחה עליו
מים.
הוא צחק והחל שוחה לעבר המים הרדודים.
שחיתי אחריו, בשיא המרץ, וכשהגעתי למים הרדודים, לא נותרו בי
כוחות כדי לגעור בו או כדי לפרוע את שערו בחיבה מה.
''נו, זה היה מפתיע, לא?'' שאל. הוא התהפך על גבו, צף וכיוון
את גופו לעברי.
צחקתי. ''כן'', אמרתי ואחזתי בידו.
הוא התיישב על האבנים וחיבק אותי.
קמתי ויצאתי מהמים. ''אני רעבה. אתה בא להכין ארוחת בוקר?''
''איך לא?!'' אמר. עומר היה בשלן טוב. מאוד טוב! ממנו למדתי
לבשל כה טוב.

יצאנו מהמים, ייבשנו את גופנו והוצאנו את האוכל.