"בחיים לא, אין סיכוי שאני נותן לזה לקרות".
כמה נאיבי הייתי באותם ימים. חשבתי שיש לי שליטה מוחלטת בחיי,
רהרגשות שלי והרגשות של הסובבים אותי נראו לי כמשחק לגו גדול
שאני יכול פשוט לפרק ולהרכיב כרצוני. תבינו, מגיל צעיר חייתי
באשליה הזו. קשה לי לאתר את הרגע המדוייק  שבו החלטתי להתנתק,
אבל מאז אני מוקף חומות שחשבתי עליהן כבלתי עבירות, ומסכת
שקרים מהמורכבות והמסובכות שאני יכול לדמיין. אפילו אני כבר לא
יודע איפה אני האמיתי נגמר ואיפה מתחיל האני שלכולם.  
לכל זה היתה תכלית אחת. רציתי, חשבתי שאני יכול לגרום לכל אחד
מהסובבים אותי לראות בדיוק מה שאני רוצה שיראה. לצייר אני אחר
לכל אחד. ככה אני לעולם לא אפגע. אבל את זה אני יודע רק היום.
לא רציתי לעבור את מה שכולם עוברים, לטעות, להפגע, לכאוב,
לרצות ולא להשיג. לא רציתי להיות חלק מזרם המציאות שכולם
נסחפים בו. במקום זה, יצרתי לעצמי בועה שעצבה את המציאות שזרמה
סביבה, כפתה עליה להתאים או להתנפץ. ובפנים היה ריק.

זה לא שהיה לי רע. הייתי בדיוק כמו כולם. הייתי שונה כמו כולם.
הייתי שונה מכולם.
אולי עדיף שנתחיל מהתחלה.