ויתקבצו יאספו כל בני השבטים הגדולים למועד,
ויעמדו במעגל סביב הים ההולך וחרב.
ויעל המלאך מן הים, רק שלוליות נותרו,
והוא נושא בידיו את לוח האבן,
עליו חקוקים הסימנים.
ויקרא מן הלוח את דברו לאמור:

                          תשרק,
                           צפע:
                           "ס".

                     נמלך, יט חזו:

                      "הדג בא"!

סתם ולא פירש. ויבט סביבו,
כמתעורר מחלום, וישקעו  בשנית,
הוא ולוח האבן, אל מצולות
השלולית המצטמקת,
לבלי שוב לעולמי עולמים.

וירשמו הסתתים את הדברים האלה על לוחות אבניהם בחפזה, כמיטב
יכלתם, לפני שיישמעו הדברים לחוקי זכרון בני אנוש וישתנו לבלי
הכר. וינחילו לבניהם אחריהם, שוליות הסתתים, את המלאכה ואת
האזהרה לבל שנה או השמט ולו אות אחת מן הלוח.

שנים רבות חלפו והלוחות נאמנו למקור. אך מה רבו בני הסתתים
ובני בניהם. ומה רבו שברי הלוחות שהצטברו פרי טעות אנוש. ומה
רב הצער על לוח שהועתק בשלמותו פרט לאות האחרונה.

המשימה, כבודה במקומה מונח, אך החיים חזקים יותר. לוח טוב, ללא
שגיאות, יכל להביא הכנסה נאה. גם שוק שחור התפתח, וגם שוק
המשומשים. לוח עם שגיאה אחת או שתיים הפך לחזון נפרץ ומקור
להעתקתו הלאה ושגיאתו עמו. וכך, עם הזמן רבו יותר ויותר
השיבושים והסטיות מן הכתב המקורי.

במקביל רבו הסטיות מן הפירוש שניתן לו: בימים הראשונים,
כשהצטמקות המים ברקע, הדברים הובנו כנבואה אופטימית לימים
הבאים: "תשרוק לך, נחש (סמל הרוע והכחש), אך הנה ימים באים
והדג (סמל הפריון והשפע) יתפוס את מקומך". בגרסה של אחד השבטים
הקטנים והנידחים, הנבואה הופיעה בחלום שבו שבעה דגים שמנים
בולעים שבעה נחשים רזים, סמל לשנים הטובות שיבואו אחרי שנות
הבצורת. גרסה יותר מאוחרת דגלה בפירוש אבולוציוני: הנחש עצמו
הוא הזוקף חזה, הוא המכריז על יורשו הביולוגי.

התפתחה גם אופנה, בקרב הצעירים, לעצור באמצע בדיחה, במין
פאוזה, כאילו הדובר נמלך בדעתו, לנפח את החזה בגאוה, מין פוזה,
ורק אז לשגר את הפאנץ' ליין.

לא כולם חיו בשלום עם תופעת הפרקטליזציה של הכתב המקורי. במטרה
לשמר את הידע האנושי,  כת "נאמני הלוח",  הטוענים לצאצאות
ישירה מן הסתתים הראשונים, חתמו במערה אלפי לוחות, עם כתבים
שהיו מקובלים עליהם כעותקים נאמנים-למקור (אם כי בשלב זה כבר
לא היה למה להשוות, והחשד הוא שההבדלים היו גדולים). אך קבוצה
זו הייתה שולית.

כל אחד היה יכול להוסיף ולהשמיט, כראות עיניו, באין מפריע.
האמנים, נשמות ליבראליות אלו, הם שהתחילו בגל השינויים
הרדיקאלים, נישאים על כנפי דמיונם. היצירה "עדותו של אחד שהיה
שם" (שנכתבה דורי דורות לאחר המועד), הרחיבה ונתנה לקורא תאורי
רקע למעמד, בתוספת ספור עלילה על גיבור מיתולוגי שהנהיג את
שבטו בדרך אל הים ההולך ומתכווץ, ועל אהובתו הנסיכה הגאה,
הנעתרת לבסוף למתקפות חיזוריו. סמלי הדג פעור הפה, הבולע את
הנחש הזקור קבלו כאן פירוש עממי שהקפיץ  את הספר למקום הראשון
בכל הטבלאות.

כל אחד שניגש למלאכה חיפש את זוית הראיה האישית, את המקוריות.
הגרסאות הלכו והתרחקו זו מזו עד לבלי הכר. שיאה של התופעה היתה
תור זהב להוצאות לאור.

בשלב מסויים החלו כל הכותב למינהו להבחין בתופעה רבת-חשיבות:
חלק מן הגרסאות נשאו יותר חן בעיני הקוראים וחלק פחות. רק טבעי
הוא שרבים עשו לעצמם הנחות לגבי מקוריותם, אם הייתה. הוגה דעות
ידוע אמר שקיימים למעשה רק 400 קווי עלילה השונים מהותית זה
מזה. המתמטיקאים ניסו, כהרגלם, לצמצם מספר זה יותר ויותר, ואף
עסקו בנסיונות להוכיח או להזים את המשפט הטוען שקיים גבול
תחתון למספר הסיפורים השונים.  

אנשים החלו להעתיק זה מזה בלי בושה. מה שהצליח פעם אחת הוא
טוב. יש להנציח אותו.  במשך השנים התנקזו הסיפורים לפחות ופחות
גרסאות, יותר ויותר דומות זו לזו.

במקביל החלו כולם לעסוק בבעיה קיומית גדלה והולכת: השלולית
הנשכחת התפשטה תחילה ללא מבחין. אוהל אחד או שניים הוזזו עקב
הרטיבות הגוברת. בהמשך התפשטו המים על פני שטחים שאי אפשר היה
להתעלם מהם. רווח השימוש בסירות ככלי תחבורה לעבור מצדו האחד,
של מה שהפך כבר לאגם, לצדו השני.

הממסד טען שבכל אשמים כותבי הספרים, שהסיחו את דעת הציבור מן
הבעיות הבוערות. פורסמו צווים המגבילים את מספר תחומי הכתיבה.
את אלו שאושרו על ידי הפקידים ניתן היה לספור על אצבעות יד
אחת.

יורד ים אחד, חובב מתמטיקה,
טען שהצליח לפצח את הצופן,
המאפשר לזקק את כל הכתוב
לכדי נוסח אחד שאין מינימליסטי ממנו.
בראש המתנגדים היו הפקידים,
שחששו למעמדם כצנזורים.
הם לא היו מוכנים אפילו לראות את הצעתו,
אלא בחרו לטעון, בלי לראות
את הסתירה הפנימית שבדבריהם:
"אי אפשר להעלות על הדעת אפשרות כזאת"!

הספן, נאמן לדעותיו, נרדף עד חרמה.
כמפלט אחרון הוא ברח בסירתו ללב הים הסוער,
נושא עמו את לוח האבן
עליו חרט את נוסחתו הסודית:

                       אב גדה

                    וזח טי כלמנ

                          ס
                        עפצ
                       קרשת

ויגבהו הגלים, וישקע המלח אל תוך המים
נושא עמו  בתבנית האבן את כל מורשת האדם,
כל חכמתו עלי אדמות, משא הדורות.
ויפוצו בני השבטים לכל עבר,
מפני המים הגואים ומאיימים
להטביע כל אשר בדרכם.