Him מתעורר, הפעם, עם המחשבה הבאה: "ברור שזה נדון מראש
לכישלון: 'העולם הוא עגול'!? מה זה עלה בדעתי? אברא לי עולם
בצורה אחרת, מסודרת יותר. פחות נסמוך על המזל הפעם. כל דבר ישב
במקומו הנכון, כל דבר יהיה מתוכנן מראש. תהיה הפרדה בין עם
לעם. לכל עם יהיה את השטח שלו, שווה לשטח של כל עם אחר. מי
שילך לקצה השטח שלו יפול ללא שוב. לא תהיה קנאה ולא תהינה
מלחמות".

ויעש לעצמו תבנית יציקה, ויתגבר על החשק לשחק עם העיסה בשלב
העיצוב, ויכנס אותה לתבנית ויתן לעיסה להתקרר, וייצור קובייה
מדויקת. ויסמן את הדפנות להבדיל בין הצדדים השונים, ויטבע
במרכז הפאה האחת בור סוד (שאינו מאבד אף טיפה) גדול. בפאה
השניה הטביע שני בורות סיד, האחד לפינה. בפאה השלישית שלושה
בורות סיד באלכסון, וכן הלאה, עד ששה בורות. ויטל Him מספר
פעמים את הקובייה, מהמר בינו לבין עצמו לגבי הצלחת הפרויקט
והנה בכל הטלה סכום הבורות בפאות הנגדיות הוא 7, וירא כי טוב.

מאחורי תכנית ההפרדה של Him עמד הגיון קוביומטרי פשוט (ההיגיון
הגיאומטרי פג תוקפו עם התפרקות כדור הארץ באחד הניסיונות
הקודמים): יצור העומד במרכז הפאה עומד מאונך לפאה, נמשך בכוח
הכובד אל מרכז הקובייה. יצור העומד על מפגש שתי פאות נמשך אף
הוא אל המרכז, ותחושתו היא שהוא עומד על רכס חד, כשמדרון תלול
בזווית של 45 מעלות פרוש לו משני צידיו. העומד על מפגש שלוש
פאות נמשך, גם הוא אל המרכז, ומרגיש כאילו עמד על שיאו של הר,
כאשר משלושת צידיו תהום בזווית המפחידה של 54.74 מעלות. אי שם
בתחתית המדרון הוא יראה את אחיו, העומד, כאמור, במרכז הפאה.

אותו יצור במרכז הפאה יראה את עצמו כעומד על מישור, מוקף מארבע
צדדים בקווי אופק ישרים היוצרים, יחד, ריבוע. אך אם ינסה ללכת
לכוון האופק, תהפוך ההליכה, במרחק מה, לטיפוס מייגע במדרון
שהולך ונעשה תלול בצורה בלתי אפשרית. הוא יגלה שלמעשה הוא בתוך
שפלה המוקפת מארבעה צדדים ברכסים גבוהים, בלתי ניתנים לחציה,
הנפגשים ביניהם בארבעה שיאי הרים שגיאים.

בניגוד לחומר המתקשה, שקבל צורה של קובייה, האטמוספרה שנוצרה
הקיפה את הקובייה בצורת בועה מושלמת, בהתאם להכתבות כוח הכובד.
על מנת להקשות עוד יותר, החל Him שואב באיטיות את האוויר מתוך
הבועה. הבועה הלכה וקטנה. תחילה בצבצו שמונה שיאי ההרים,
קודקודי הקובייה (כך שנוצרה קובייה חסומה בכדור). בהמשך בצבצו
כל שנים עשר הרכסים בשלמותם. Him שאב עוד קצת וחדל. על כל אחת
משש הפאות נותרה בועת אוויר, סביב מרכז הפאה, בועה שגבולותיה
לא הגיעו עד לקו האופק. המטפס האמיץ היה נחנק מחוסר חמצן מוחלט
בניסיון לחצות את הרכס.

אכלוס הקובייה התנהל כרגיל. Him פזר על פני שש הפאות פרורי
עיסה, עליהם הוא נשף בחזקה. הפרורים, כבעבר, החלו מיד מתרבים
בקצב. אוכלוסי הפאות השונות התיישבו להם במרכזי הפאות, מקום
שהאוויר היה מצוי בשפע והשטח היה מישור אופקי ולא מישור משופע.
הם אפילו לא ניסו להמציא כלי טיס לחצות את הרכסים כי אלו
דורשים אוויר לתפעולם, או אולי היה זה עקב איזה שהוא זיכרון
קולקטיבי שהוטבע בהם לגבי כישלונם של כלים אלו בניסוי ההוא
הקודם.

לא, הם בחרו במשהו הטבעי להם בהרבה. הם התמחו בחפירת מנהרות
מתחת לפני האדמה. החפירה הייתה מתבצעת כך: אחרי קטע קצר של
חפירה אנכית כלפי מטה, היה החופר עובר לחפירה בכוון הנוח לו
ביותר, בשום אופן לא כלפי מעלה, דבר שהיה מפיל על החופר את כל
החול התחוח שנחפר, אלא בכוון ה"אופקי", כלומר מאונך לכוח
המשיכה, עד להיתקלות במכשול כלשהו, ואז שינוי כוון או חזרה על
כל התהליך, כלומר, חפירה אנכית קצרה כלפי מטה וחוזר חלילה.
ההתעסקות בחפירות מן הסוג הזה התפתחה במקביל מתחת לכל אחת מן
הפאות והפכה לעיסוק מרכזי של תרבויות אלו. העילה המוצהרת הייתה
הסגידה לאלוהי האדמה, ישות שהיצורים המציאו לנוחותם, כדרכם
בקודש. הסיבה האמיתית הייתה הרצון לחצות את רכסי ההרים, אל
דשאים ירוקים יותר.

החפירות הלכו והתרבו. היה זה רק עניין של זמן עד שצוות חפירה
אחד שמע נקישות מן הצד השני של הקיר שבו חצב, ודבור בשפה זרה
ומוזרה. גם בצד השני של הקיר המפריד שמעו את הקולות. מיד פסקה
העבודה בשני הצדדים. המנהיגים בכל צד תכסו עצה מהי דרך הפעולה
הטובה ביותר והגיעו למסקנה שעימות ישיר יהיה שגיאה חמורה, ויש
לאגוף את היריב על ידי חפירה מסביב למקום הימצאו. וכך נמשכו
החפירות. כמעט-מפגשים-מן-הסוג-השלישי אלו התרחשו בתדירות הולכת
וגוברת, בין אוכלוסי כל הפאות. החפירות הלכו והסתעפו, כמספר
המפגשים המוחמצים מספר ההסתעפויות. מתחת לפני השטח היו גבולות
המפגש בין העמים כאוטיים לחלוטין, חסרי צורה מוגדרת, משולבים
וסבוכים זה בזה, במבנה פראקטאלי פרוע.  

הגבולות החיצוניים של פעילות החפירה הכוללת, לעומת זאת, היו
ברורים: מכיוון שלעולם הם לא חפרו מעלה, כל פעילות החפירה
הייתה מוגבלת ל"כדור" שתפס את כל מרכז הקובייה, עד להשקה עם
מרכזי הפאות (כך שנוצר כדור חסום בקובייה). צלום רנטגן היה
מראה לנו שכל נפח ה"כדור" הפנימי הזה הולך ונעשה מנוקב ככברה,
תפוח אכול תולעה.

ערמות העפר ההולכות ומתרבות וגובהות מעל פני האדמה הקשו את חיי
האוכלוסייה. כוח האדם הדרוש למאמץ המלחמתי הווירטואלי הזה הלך
וגדל. משתי סיבות אלו כל אוכלוסיית הקובייה עברה לחיות מתחת
לפני האדמה. מלאכת החפירה הלכה והסתעפה, הלכה והעמיקה. נעשה
קשה יותר ויותר למצוא כווני חפירה חדשים. כל הפעילות הלכה
והתנקזה אל מרכז הקובייה.

בדיוק כשלא היה יותר לאן לחפור, ומכושי נציגי ששת העמים נפגשו,
מצלצלים, באבחה סימולטאנית אחת שהפילה את הקיר האחרון המפריד
ביניהם, קרסה לפתע כל קוביית הארץ, עם ערמות העפר ושיאי ההרים,
ברעש גדול, קוברת תחתיה את כולם. משנתפזר האבק, נדהם Him לגלות
שמאומה לא נותר מן הקובייה פרט לגושי הסיד שנותרו, משום מה,
מרחפים במקומם בחלל.

ועד עצם היום הזה, אם תשקיף אל מרחבי החלל, בלילות הקיץ זרועי
הכוכבים, תראה, אם אך יתמזל מזלך, את אורם של 21 כוכבי קבוצת
"איינשטיין" מבליח אליך עצובות, ממרחק מיליוני שנות אור.