התיישבתי על ברכיי, כופפתי את הראש. נפרדתי בלבי מכל חברי,
בעודי פוחדת, רועדת, מחכה למכה האחרונה.

במשך שנים כה רבות חיינו באמונה שהאדם הוא היצור הכי מתקדם
שקיים, שאנו עליונים, מעל כל בעלי החיים האחרים, שאנחנו
מפותחים ומתקדמים טכנולוגית, שולטים בחיינו. ישנם דברים בחיינו
שהם דפוס חוזר אצל כל אדם ואדם - לימודים, עבודה, כסף, דירה,
לבוש, עוד קצת לימודים, דת. הדת היא גורם חשוב בחייו של כל
אחד, היא אחד הגורמים במרכזיים למלחמות. כל העניין של הדת
מסתובב סביב ישות מסתורית שאנו קוראים לה "אלוהים", ואנו
מאמינים שישות זו אינה בעלת שום צורה אנושית, שום דבר שאנחנו
מכירים, איננו רואים אותה, ובכל זאת מאז שאנו זוכרים עצמנו כל
הזמן שומעים על כוחה העצום - "נסה אתה להמציא עץ", למשל. כמעט
לכל אדם יש את הרגע בחייו שבו הוא חושב - "האם אלוהים קיים?
האם אמונה זו במשהו שאיני רואה, איני מרגיש, איני שומע אינה
הופכת אותי לאדם טיפש?" ובכן, נמצאו הוכחות לקיומו של אלוהים,
קץ לשאלה הזאת ששוכנת בלבבות כה רבים - כן, אלוהים קיים, אמנם,
לא כמו שאנחנו מכירים אותו. אכן ישנה ישות שדואגת לכל מה
שקורה, אותה ישות שבראה את העולם שבו אנו חיים, את הצמחים,
ואפילו אותנו, אך ישות זו, היא בעצם כלל לא ישות, היא יצור, או
ליתר דיוק - הם יצורים. תשעה יצורים שדי דומים לנו, או בעצם
אנו דומים להם.
"ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" - היצורים,
הקווילברים, אכן עשו את האדם בצלמם, הם עשו הכל בדיוק כמו
בעולמם, או, לפחות, בערך.

הוא גרר אותי, וזה היה מפחיד נורא, הרגשתי את הזעם שלו,
הרגשתי איך אחז בצווארון חולצתי ומשך אותי אחריו, אך מבעד
לדמעות לא יכולתי לראותו.

תשעת הקווילברים הגיעו מכדור הארץ, כן, הם הגיעו מהכדור
האמיתי, מהעולם האמיתי. עולמנו אינו אלא שעשוע, משחק.
הקווילברים המדוברים היו בריונים, כן, מה לעשות - זהו דבר שלא
משתנה באף עולם - תמיד יהיו האנשים שירגישו שהם יותר חזקים
ובעלי יותר זכויות מאנשים אחרים. הקווילברים היו מציקים בעיקר
לקטנים מהם, אך כיוון שהיו בני מאה ועשרים, זו לא הייתה ממש
חוכמה להיות קטנים מהם. הקווילברים מבלים את רוב חייהם בלמידה,
כשלוש שביעיות מחייו של קווילבר ממוצע עוברים עליו בלמידה, ולא
כמו אצלנו - הקווליברים באמת מבינים את חשיבות הלמידה ועושים
זאת מרצון. תשעת הקווילברים לא כל כך למדו - הם בעיקר הפריעו
לאחרים ללמוד. כולם תמיד חשבו שזה יעבור לתשעת החברים עם הזמן,
אך ברגע שהם נהיו בני מאה ועשרים, גיל מופלג למדי, הבינו כולם
שהם חסרי תקנה והחליטו להעמיד אותם לדין. בבית המשפט (ואל
תתפלאו שיש להם אחד, זכרו שהכל אצלנו מועתק מעולמם) דנו את
התשעה לבלות את שאר חייהם בגלעין כדור הארץ, ללא שום אפשרות
חנינה, בלי שום אפשרות לתקשר עם קווילברים אחרים. מותר היה להם
לעשות ככל העולה על רוחם שם, במרכז כוכב הלכת שלהם. לא עזר שום
דבר, כבר ביום למחרת נשלחו הקווילברים לרצות את עונשם, ואיש
מחבריהם או בני משפחתם לא ראה אותם יותר.

הוא הרים אותי מהרצפה בכח, לא לפני שסטר לי, שוב.

"והארץ, היתה תהו ובהו, וחשך, על -פני תהום;... ג ויאמר אלהים,
יהי אור; ויהי -אור." - הקווילברים החלו להשתעמם שם, בגלעין
כדור הארץ, רק חושך וכלום, הרבה מאוד כלום. ואז אחד מהם הציע
את הרעיון להמציא משחק. כל ילד קטן חולם בילדותו לנהל מלאכה,
להיות מלך או מלכה, והקווילבר שהציע את המשחק ככל הנראה מעולם
לא נפרד מהילד בו, אף אחד מהם לא נפרד. הם החליטו להפוך את
המקום למשהו קצת יותר דומה לבית, והחלו במלאכה. רבים מכם וודאי
שואלים את עצמם - "אבל איך הם יכלו לעשות את זה, שהרי בן אדם
לא יכול להקים לעצמו עולם משלו!" וכאן, ידידי, מגיע החלק שלך
ה"בערך" - הם לא יצרו אותנו בדיוק כמוהם, כי מה שהם עושים
ייחשב בעינינו לקסם, אבל אצל הקווילברים אין דבר כזה קסם - מה
שהם מסוגלים לעשות הוא נורמאלי ביותר, להוציא דברים יש מאין,
לשלוט באחרים. המשחק שהקווילברים המציאו היה מאוד משעשע -
אנחנו ה"סימס" שלהם (אגב, היצורים שבסימס גם מאמינים בישות
מסויימת ואינם יודעים שבעצם הם משחק מחשב), והם יכולים לעשות
בחיינו כאוות נפשם. אחד הקווילברים מת, הוא לא זכה לשחק במשחק
המפואר, כנראה המשחק העצום ביותר שאי פעם הומצא.
טז ויעש אלהים, את -שני המארת הגדלים: את -המאור הגדל, לממשלת
היום, ואת -המאור הקטן לממשלת הלילה, ואת הכוכבים. - עכשיו,
רבים וודאי חושבים - "איך יכול להיות שאנו חיים בגלעין כדור,
אם בימינו ישנם לווינים, ויצאנו מתחומי כדור הארץ שלנו וראינו
שמסביב יש חלל?" התשובה פשוט מאוד - העובדה שגילינו איך לצאת
מתחומי כדור הארץ שלנו, או, ליתר דיוק, גלעין כדור הארץ של
הקווילברים, היא טעות, פשוט טעות טכנית - זה לא אמור היה
לקרות, אבל זה קרה. הקווילברים שראו את אשר מתרחש נבהלו מאוד
והיו צריכים לפעול מהר - הם החליטו לעטוף את הכדור במסך, מסך
"קסום" בשבילנו" וברגע שמישהו יוצא מתחומי כדור הארץ הוא בטוח
שהוא נמצא במקום אחר, כשבעם זה רק משהו שהוא רואה, מין "3D",
אז במקום להלחץ הם החליטו להשתעשע.

הרגשתי דם חם זולג מאפי, והייתי בטוחה ששבר אותו. הרגשתי כל
כך חסרת אונים בעודי שוכבת על הרצפה חבולה, ויותר מכל, יותר
מהבעיטות, מהסטירות, כאבו לי המילים.

"לא וירא אלהים את -כל -אשר עשה, והנה -טוב מאד" - כאמור,
הקווילברים נורא השתעשעו לשחק בחיינו - וכאן נכנס התפקיד של
אלוהים. למרות שלקווילברים שליטה כמעט מוחלטת על כל מה שקורה,
קורות גם טעויות, כמו הטעות על היציאה מתחומי הגלעין. איני
יודעת אם בטעות או במכוון, אנשים החלו לתהות על איך הכל קורה -
איך הם הגיעו לעולם, איך העולם הגיע בכלל, והקווילברים שכל כך
לא רצו שייהרס המשחק דאגו לתת להם תשובה. האדם נברא בצלם
אלוהים, אלוהים נברא בצלם הקווילברים. אלוהים הוא המצאה מקורית
של הקווילברים, כיוון שבעולמם מעולם לא תהו על דברים כאלה,
שהרי אלו שטויות - אצלם הכי חשוב ללמוד, ולו בעולמנו, עולם בו
אנשים הינם עצלנים ויש להם הרבה מאוד שעות ביום למלא בתהיות על
דברים "ברומו של עולם", כן חשבו על כך (הנה התוצאות של חוסר
הידע של הקווילברים הללו, שלא למדו - פגמים בתוכנה). הדת נתנה
לאנשים ספרים, בתי תפילה, שוני כה רב, וכמו בכל עולם - אנשים
אל ידעו להתמודד עם שוני, ובזמן שעמים נלחמו זה בזה במרץ,
רצחו, פגעו, השתלטו - הקווילברים ישבו, ועדיין יושבים וצופים
בהנאה במתרחש (שימו לב, שכאשר ישנה קטטה בדרך כלל לאנשים יהי
מעניין יותר מחבל).

הוא הרים אותי מהכיסא כאשר משך בשערי, והטיח אותי כנגד הקיר.
נפלתי על הרצפה. הוא מילמל משהו על כך שאני מטורפת, שעליי לקחת
תרופות. אמר שאינו מאמין שאי פעם נגע בי בכלל.

"וילך יוסף אחר אחיו, וימצאם בדתן. יח ויראו אתו, מרחק; ובטרם
יקרב אליהם, ויתנכלו אתו להמיתו." - עוד תבנית קבועה לכל אדם
היא המשפחה - אחים, אחיות, נשים, אבות, סבתות וכך הלאה.
הקווילברים נתנו לאדם משפחה בשביל לצפות בכאב. נכון, הם נשמעים
כמו סאדיסטים אסיתיים, אך בל נשכח שלא מעולמנו הם באו, אלא את
עולמנו יצרו - מכך שאנו הסאדיסטים האמיתיים. אנחנו נהנים מכאב
לא פחות משהם נהנים ממנו, פשוט להם יותר קל להודות בכך. בכל
משפחה תמיד יהיו ריבים וכאב, ואין כאב עמוק מכאב שבן משפחה מסב
לך. סיפרתי לכם על מותו של אחד הקווילברים, אך מתברר שהיום
נותרו רק חמישה. הם החלו הורגים אחד את השני בשל חילוקי דעות
שנגעו ל"משחק" - אלינו, חוששני שבסופו של דבר לא יישאר אף לא
אחד מהם, ואז נהיה אבודים, והאמינו לי - זה לא ייקח יותר מדי
זמן.

כל הזמן פחדתי שהוא יתפוס אותי כותבת את המכתב, אבל הייתי
חייבת לספר לעולם את האמת. הייתי חייבת לספר להם שאני אחת
מה"טעויות" שלהם, שגיליתי הכל. הוא חושב שאני מטורפת, לא מאמין
לי לגבי מה שגיליתי.
אם הוא יגלה - הוא יהרוג אותי.