חריצי היד שלך עמוקים יותר משלי.
אני יודעת את זה כי בכל שבת;
אני בשמלה דהויה ואתה באפור האהוב עלי
יושבים מול אחר צהריים צהבהבים
וכשהעלה הכתום ביותר מסתיר את השמש
זה הרגע בו אתה מניח ידך על ידי
והמרווח בין החריצים הוא עמוק יותר משלי
עד שאני יכולה להחביא בתוכו כרסומי עוגה.
היו ימים בהם הנחת הבל פיך
בנסיון לסימן חיים הבטת דרך הטבור
אל תוך מה שנשאר מביתך.
בפורים אקרא לך ג'יימס.
אצייר לך מגבעת ותחתונים משובצים
כשאני בחולצה לבנה מיוזעת סופרת ריבוע ריבוע.
בסוף כשידי על עורך אאגור פרורים בין חריציי
ואשלח אותך חזרה אל תוך האפור ההוא.
