קמתי בשש וחצי בבוקר, כנראה מתוך הרגל. נכנסתי לחדר האמבטיה
אבל חמש דקות אחר כך כבר ויתרתי ויצאתי החוצה. מה הטעם
להתארגן? אין לי בשביל מה. הרעב הציק לי. ארוחת בוקר. הכנתי לי
קפה (3 כפיות גדושות ושני "סוויט אנד לואו"). את הסיגריה הצתתי
בלי לשים לב. רגע, אני לא מעשנת מלבורו. חזרתי לחדר השינה
וגיליתי שיש במיטה שלי מישהו. הוא היה כל כך קטן וכל כך מכורבל
עד שתפס רק רבע מהמיטה. חשבתי שהכלבה שלי, טריסטה, תפסה יוזמה
ונכנסה למיטה במהלך הלילה, לא התחשק לי לריב
אתה-כל-כך-מוקדם-בבוקר אז פשוט הנחתי לה, אבל זה כבר היה
מוגזם. הערתי את האישון מעשן המלבורו ושאלתי אותו אם הוא רוצה
קפה. הוא לא רצה. הוא הביט בשעון, לבש את בגדיו, נכנס לאמבטיה,
וסידר באצבעותיו את השערות המעטות שהיו לו על הראש. הוא היה
צריך להעביר קצת מהחזה והגב אל הראש, חשבתי. לרגע עוד הרהרתי
בתהליכים הרפואיים שיאפשרו את החלפת האזורים, אבל כשהאישון
התחיל לחפש את הארנק והמפתחות זנחתי אותן ונרתמתי לעזור לו.
רציתי שיסתלק כמה שיותר מהר. בסופו של דבר זה קרה.
מחוץ לדלת שלי היה מונח  עיתון. לקחתי אותו והנחתי בראש מגדל
העיתונים ליד פח האשפה, כשהתאריך של היום פונה כלפי מעלה.
עשיתי מנוי ניסיון לחודש בגלל שאיזו אישה התקשרה אליי ושכנעה
אותי שזה מה שאני צריכה כדי להיות מאושרת. כשנגמר החודש הודעתי
להם שאני מפסיקה את המנוי. האישה בקו השני קיבלה את בקשתי בלי
יותר מדי התמרמרות ולמחרת כבר חיכה לי העיתון בתוספת גלויה
שמברכת אותי על החלטתי הנבונה. חודש נוסף אחר כך חשבון הויזה
שלי חויב על ידי העיתון. הרמתי טלפון נוסף וביקשתי לבטל את
המנוי. הבחור שענה לי היה מאוד אדיב וגם הסכים לוותר לי על
המנוי. למחרת חיכה לי העיתון כרגיל.
לקחתי את הכלבה לטיול ארוך, אם אין לי משהו אחר יותר טוב לעשות
לפחות שהיא תיהנה.
אחרי שסיימנו לרדוף אחרי חתולים ויונים חזרנו הביתה. ניסיתי
לחזור לישון ולזמן מה היה נדמה לי שאני מצליחה להירדם אבל
בסביבות הצהרים המוקדמים הבנתי שאין טעם למאמצי. הבטתי מסביב.
הבית היה בסדר, פחות או יותר - ניקיתי אותו לפני שבוע וחצי -
אבל החלטתי שאחרי שאני אתחיל לעבוד לא יהיה לי זמן לנקות אותו,
אז אני אנקה אותו עכשיו, בשביל אחר כך. כשכמעט סיימתי נח מבטי
על החלון העליון. זה היה חלון צר וארוך עם סורגים ישנים משנות
השבעים, שהתחיל בתקרה ונמשך לאורכה. מאז שעברתי לכאן לפני ארבע
שנים לא ניקיתי אותו. עכשיו זה יהיה זמן טוב. לקחתי סולם
והצבתי אותו בסמוך לחלון. ווידאתי מספר פעמים שכל ארבע הרגלים
יציבות במקום והתחלתי לטפס. בשלב הרביעי נשברתי וירדתי למטה.
הבטתי בחלון וניסיתי שנית, הגעתי כמעט עד לשלב האחרון. הלב שלי
פעם במהירות אדירה והרגליים התחילו לרעוד. החזרתי את הסולם
למקום. כשהייתי תינוקת צעירה, צעדתי את צעדיי הראשונים, ומשום
מה נעדרתי כל זהירות בריאה ממקומות גבוהים. לכן אבא היה צריך
ליצור אותה. כל פעם שהייתי עולה על כיסא הוא או אימא היו מייד
צועקים "לא, לא, לא!" בבהלה, "תיזהרי!" כשכל הילדים בגילי היו
לוקחים כיסא וגונבים מהמדף העליון את הממתקים, אני הייתי משדלת
את בעל המכולת לתת לי ממתק.
לקראת הצהרים האישון (מעשן המלבורו) התקשר אליי. לעולם אני לא
נותנת את הטלפון שלי לזרים כך שדי התפלאתי לשמוע אותו. לשמחתי
הוא התגלה כגבר ככל הגברים ולא התקשר כדי להיפגש איתי או לשאול
לשלומי, הוא פשוט רצה לדעת אולי הטלפון הנייד שלו אצלי. הוא לא
היה. האישון ביקש  שאבדוק שוב. כיסיתי את השפופרת בידי והצצתי
בחדר מסביב. חזרתי אליו והודעתי לו שחיפשתי שנית אבל הוא לא
פה. סגרתי והלכתי לחדר השינה. ליד המיטה היה מונח מכשיר קטן,
כמו האישון, אבל בלי שיערות בגב. הוא היה במצב רטט ועל הצג
הופיעו שתים עשרה שיחות שלא נענו. בדקתי וחצי מהן היו מהאישון
עצמו, השאר מהאישה, ואחת מד"ר שוסטוק. עברתי על הזיכרון סתם
כך. רוב הטלפונים היו משעממים ושגרתיים. שיחקתי עם הפונקציות
עוד זמן ואז הכנסתי אותו לארון.
מליסה לקחה אותי בערב לאיזה אירוע התרמה למשהו. אבא שלי ואבא
של מליסה היו קולגות. אל אבא שלי היו מגיעים הורים טרוטי
עיניים עם תינוקות מצווחים, וכשהתינוקות המצווחים גדלו לנערים
עם נטיות אובדניות הם הגיעו לאבא של מליסה. ברגע שהגענו מליסה
"התלבשה" על המתאבנים. אני "התלבשתי" על המלצר של המתאבנים.
אבל תוך זמן קצר הובהר לי שהמשקאות הם השקעה כדאית יותר מהמלצר
המפוחלץ. עד המנה העיקרית מליסה הצליחה כבר לטרוף לפחות חצי
מהכיבוד ולמרבה הפלא היא הצליחה לדחוס בלי בעיה שלוש מנות
עיקריות בלי לוותר על כל אחד מהקינוחים שהוצעו. אכלתי סלט
קישואים והרבה יינות איטלקיים. אחר כך הלכנו לשירותים, הייתה
לי סחרחורת והקאתי את היינות. מליסה הקיאה סתם. התיישבתי על
הריצפה מתחת לכיור בעיניים עצומות. הדלת נפתחה, הצצתי וראיתי
אשה תמירה מביטה עליי בגועל. היא מיהרה אל תא פנוי ונעלה את
הדלת. מליסה שטפה פנים וסחבה אותי לשולחן. ביקשתי מהבחור
בשולחן ליד שייקח אותי למקום אחר - הצעתי פאב ליד הבית שלי.
מר-חיפושית-בצבע-סגול לקח אותי ישר הביתה בלי לבזבז זמן. הוא
היה כל כך נלהב עד שהוא קרע שני קונדומים לפני שהוא הצליח
להלביש לעצמו אחד. מעבר לזה אני לא זוכרת אבל נדמה לי שהוא שאל
אם הוא יכול להשתמש במברשת השיניים שלי. בכל אופן זרקתי אותה
בבוקר. בסביבות שבע בערב הוא היה בדלת והציג את עצמו. ג'ייקוב.
שיט! הדבר האחרון שאני רוצה זה לדעת את השם שלו וגרוע מזה
לזכור אותו. ג'ייקוב ביקש להיכנס. הוא שתה קפה תוך כדי סקירה
של ארוניות הספרים שלי. הוא נעצר על יד הספרים של אבא שלי ושאל
אם יש לי ילדים.
- לא עד כמה שאני יודעת.
- אז מה...?
- אבא שלי כתב אותם.
הוא הסתכל בי ופלט שריקה.
- נו, אז איך זה להיות הבת של ד"ר ספוק? ה-ד"ר ספוק?
- "נהדר", פשוט מושלם.
הוא המהם. אחרי שתיקה ארוכה הוא אמר - אז את בטח יודעת המון על
גידול תינוקות.
העפתי אותו מהבית.
נזכרתי שלא הסתרקתי כל היום, אז החלטתי לעשות עם זה משהו.
עליתי לחדר האמבטיה ומול המראה גיליתי שיש לי כל מיני סיכות
בשיער ששמתי לפני שהלכתי לאירוע. באמת הרגשתי דקירות בראש
ובצוואר אבל לא ייחסתי להן חשיבות. החלטתי להוציא את הסיכות
ולהניח אותן בקערה שלהן. אספתי את השיער ופניתי לצאת אל הפאב.
טריסטה הסתכלה עלי במבט חום ומלא רחמים, האוזניים שלה היו
שמוטות. שמתי לה אוכל בקערה ואמרתי לה לשתוק. היא נתנה בי עוד
מבט כמו שאימא שלי נתנה בי לפני שהייתה אומרת "תעשי מה שאת
רוצה", ופנתה לאכול. בפאב היה בחור שהציע לי לקפוץ איתו מהגשר.
הסברתי לו שזו לא דרך ההתאבדות שמתאימה לי כי יש לי פחד גבהים.
הצעתי לו שלפני שהוא קופץ מהגשר יקפוץ אליי. הוא לא רצה.
סיימתי את המשקה וחזרתי הביתה. הרגשתי עייפה. נכנסתי למיטה
וישנתי עד שהעיר אותי פעמון הדלת. מולי הייתה שמש נמוכה של
בוקר בדיוק בגובה העיניים. וג'ייקוב. הכנתי קפה ובדיוק כשפתחתי
את שקית ה"סוויט אנד לואו" השלישית - הוא הציע לי נישואים.
- במה אתה עובד-מה אבא שלך עושה-כמה אתה מרוויח-יש לך
דירה-התשובה היא לא!
הוא חייך.
- זה נחמד הציניות הזאת שלך.
- נחמד מאוד.
- היי, מה אכפת לך! קחי את זה כהרפתקה. אנחנו לא מכירים,
נפגשנו בסך הכל שלוש פעמים, ניסע למלון בלאס ווגאס, נתחתן אצל
שופט, נחגוג כל הלילה, ולמחרת תוכלי להתגרש ממני.
הסתכלתי עליו. ניסיתי לתת לו את המבט של הכלבה שלי אבל כנראה
שלא הצלחתי כי הוא פירש אותו כהסכמה. הוא התחיל לעזור לי
לארוז. יותר נכון הוא שאל איפה הדברים נמצאים, אני עניתי, והוא
הכניס הכל לתיק. הוא הכריז שהכל ארוז. אמרתי - רגע - והוספתי
מכשיר להסרת שיערות. בדרך התקשרתי למליסה וביקשתי ממנה לטפל
בטריסטה.
- אני הולכת להתחתן. היא צחקה והסכימה. למחרת אכלנו ארוחת בוקר
במלון. שאלתי אותו אם נחכה עד שנחזור מלאס ווגאס או שנתגרש
כאן. הוא הביט בי במשך זמן מה מבלי לאמר מילה ואז הציע שנדבר
על זה אחרי שנחזור, ושבינתיים יש לנו עוד שלושה ימים כי הוא
שילם מראש על ארבעה לילות. בלובי של המלון מצאנו פרוספקט של
חברת טיולי לילה במדבר שמסתיים "בזריחה רומנטית במיליון
צבעים". מסתבר שבלילה יש המון חיות במדבר, ג'ייקוב צילם אותן
במצלמה שהביא מהבית.   בדרך חזרה מלאס ווגאס הוא שאל אותי אם
אני ארצה להיפגש אתו עוד יום או יומיים. אמרתי שנדבר. הוא נתן
לי את הטלפון שלו. בבית מצאתי את טריסטה מול הטלוויזיה שדלקה
על CNN. מליסה השאירה פתק ובו הסבירה שלא רצתה שהכלבה תשתעמם,
ושהן אכלו פיצה. שאלתי את טריסטה אם היא רוצה אוכל בריא יותר
והוצאתי לה מזון כלבים "פרמייר". כנראה שהיא לא רצתה. היא
התיישבה מולי והראיתי לה את הטבעת שלי. לא נראה שזה הזיז לה.
לא התקשרתי לג'ייקוב.

אחרי חודש הוא הופיע אצלי ושאל אם אני רוצה לצאת אתו לסרט.
הסכמתי. אחר כך שאלתי אותו במה הוא עוסק. הוא לא רצה לענות.
שאלתי שלוש פעמים- בפאב, לפני ששכבנו, ואחרי. בסוף הוא ענה
שהוא סטודנט לתואר שני. שאלתי -תואר שני במה?
- פסיכולוגיה קלינית - ילדים.

זהו!!! למחרת הגשתי בקשה לגירושין.