כל בוקר בדרך לבסיס, הוא זה שמסיע אותנו.
מין איש כזה דתי שממש אוהב חיילים, שדואג להם כמו לילדים שלו.
במבטא קווקזי כבד ובשפם הוא מתייצב כל יום לעבודה, אותה עבודה
משעממת עד יאוש, חדגונית ומעייפת של לנהוג באוטובוס.
כל יום המוני חיילים נדחפים בתחנה כדי לעלות, ואיכשהו יש לו
סבלנות. "חיילים להיכנס יותר כדי שכמה שיותר יעלו" כשכבר אין
מקום וחייל אחרון מנסה להידחף לאוטובוס, בעדינות הוא מבקש ממנו
לרדת למטה בהבטחה ש"עוד דקה מגיע עוד אוטובוס", לא עוברת דקה
ובאמת, מגיע עוד אוטובוס...
הוא מסביר לחיילים בדיוק איזה בסיסים יש בתחנה הבאה, די מיותר
חשבתי פעם, בהתחשב בזה שכולנו כבר משרתים שם. אבל הוא לא חושב
כמוני, "מה עם החיילים החדשים?" בטח הוא היה שואל, "והלוחמים
שצריכים להגיע לחר"פ?" ממשיך, והוא צודק כל כך.
כל יום הוא עושה את אותו סיבוב עם האוטובוס כל כך הרבה פעמים,
מ-6 בבוקר עד 6 בערב, אני לא יודע כמה הפסקות יש לו אם בכלל,
אני לא יודע כמה משכורת הוא מביא הביתה למשפחה, או אם בכלל יש
לו משפחה.
ביום חמישי, כשהוא מסיע חיילים לשער יפו, הוא תמיד מסיים:
"חיילים וחיילות יקרים, שער היציאה - שער יפו, סוף שבוע נעים
חיילים וחיילות ותשמרו על עצמכם..."
וכל זה במבטא הקווקזי שלו שלא מצליח לצאת לי מהראש אף פעם,
ואולי טוב שכך.
אולי בגלל זה ביום חמישי בערב אחרי מסיבה, כשצריך לחזור הביתה,
אני לא מוכן לעלות עם מישהו ששותה, אפילו קצת. סוג של פרנויה.

ואז יום חמישי אחד, בשעה 4 לפנות בוקר אחרי בילוי, אני מוצא את
עצמי מחכה לאוטובוסים שיתחילו לעבוד כדי לחזור הביתה. היא
מחבקת אותי ובוכה: "איך לא ידעתי לבחור את החברות שלי?" "למה
היא מסתובבת עם השיכורים האלה?" ואני מחבק אותה חזק וכל מה שיש
לי באזניים זה: "סוף שבוע נעים חיילים וחיילות ותשמרו על
עצמכם..."
במבטא קווקזי כבד.
כל בוקר, בדרך לבסיס, הוא זה שמסיע אותנו.
תודה לך, רחמים זרקייב, מקרב לב.
שזה אתה ולא אף נהג אחר...
הצלת את החיים שלי.

יום שישי, בשעה 6:30 בבוקר, בדרך לירושלים, קרתה תאונה.