והנה שוב אני פוגע בעצמי...

הפעם לא מרצון, לא ממחשבה... פשוט פוגע.
בעצמי, באוהבי, גורם להן להתאהב, ובורח.
לא מבין את עצמי, מנסה, באמת שמנסה אך כלום.
מאז אותה נפילה אני מוצא אותן, באמת טובות אחת אחת, אוהבות,
מפנקות, מעריכות, תומכות, הכל. פשוט הכל טוב לי איתן.
אבל הלב חסום, מנסה להשתחרר מהכבלים שנועלים אותו,
מנסה למצא את המפתח למנעול של ליבי.

כל אחת ואחת חדשה שבמיטתי ישנה,
קמה למשמע קריאות השינה שלי לאותה אחת.
הן מתעוררות, מקשיבות, בבוקר קמות ומספרות לי, ובכל זאת
ממשיכות, רוצות להאמין שאיתן זה יהיה שונה, שהן יגרמו לי
להשתחרר.
אבל כלום. אני בשלי.
בסוף כל קשר שכזה, הן מסכמות, שולחות מכתבים.

כולן רצו, כולן האמינו, וכולן אומרות לי שאני לא משוחרר
רגשית.
הן צודקות. אני עוזב, וממשיך מחדש לבאה שאפגע בה.
והנה האחרונה, שגם אותה מסיבה לא ברורה הזנחתי, שלחה לי מכתב,
כזה מכתב שבאמת גרם לי לתהות מה אני עושה.
אולי דווקא הפעם זו הייתה טעות.
"לא מצטערת לרגע שהתחלנו קשר, ידעתי לקראת מה אני נכנסת, היית
לי לידיד טוב, וגם לחבר טוב..." כך כתבה, והנה אני חושב, חושב
לאן אגיע, מה אעשה... רוצה לקחת פסק זמן.

והנה עוד לא עברו 24 שעות, והבאה כבר בדרך.
כבר מדברים ונפגשים, כבר רוצה, ואני בשלי - אדיש, נותן להן
להתאהב בי כאילו גם אני מרגיש כמותן.

אלוהים, רק שהפעם זה יהיה שונה.
שהפעם אני לא אחלום, לא אצעק, לא אקרא לה בחלומותי.
הפעם אני רוצה להתחיל מחדש.