היא יושבת ליד שולחן האוכל, שולחן מעץ מלא, חום כהה, עתיק.
ילדה יפה, עיניים גדולות כחולות, עיניים ששואלות, תמימות
ילדותית שעוד לא יודעת מוות מהו, אהבה מהיא, שנאה, צביעות,
חופש, ענווה. שער חום-דבש אסוף לקוקו מתפרק, שחצי מהשיער נופל
על הפנים, הרטובות מדמעותיה. מולה ישנו דף, דף משבצות רגיל לכל
דבר, עליו משורטט לוח כפל ריק. לידה יושבת אמא. מביטה בה
בעינייה הכחולות, הקרות. שיערה הבלונדיני נראה זקור יותר
מתמיד. מביטה בה, ולא אומרת מילה. שותקת שתיקה רועמת המקשה
עליה למצוא את התשובה הנכונה שתספק את אמה.
לבסוף, אחרי מאמצים רבים, ניסיונות כושלים וזרימת דמעות בקצב
המונסונים, הצליחה למלא לוח כפל לבד, בכוחות עצמה. הגאווה שלה
הרקיעה שחקים. היא הרגישה על גג העולם. מלכת החשבון. הכל לבדה,
שאמא שלה נועצת מבטים יותר קרים מקרטיב הלימון שאבא קנה לה
בצהריים. ומחשבות על אחותה הגדולה, ועל כמה שהיא הייתה רוצה
להיות רק קצת יותר כמוה, לא הרבה. שרק קצת מחוכמתה המופלגת
תעבור אליה, שהיא לא תצטרך להתמודד אם כאב כזה. כאב נפשי, וכמו
כך פיזי, הרי היא ידעה שאם לא תצליח היא תפגוש מחדש את הכאב
בגבה, מחגורה שאחותה הגדולה קנתה לו כמתנת יומולדת, יומולדת 35
שלו. הוא היה כל כך שמח בחגורה ואף טען שתהיה לה הרבה שימושים
בעתיד.
היא רק בת 7 וכבר מתחילה לחשוב. היא מתקשה להבין איך אביה יכול
לפגוע בה. איך אמא יכולה לתת לו לפגוע בה. היא סבלה מספיק
בלידה. היא חלק מהם, בשר מבשרם, דם מדם, תאי גוף מתאיהם. איך
היא יכולה לשמוע את צרחותיה שנקטעות בידו הגדולה והשעירה,
שאמורה ללטף, לחבק ולהנעים את גופה הרך שלה, ולשבת בשקט,
להמשיך לקרוא את העיתון ולשתות את הקפה המר, ודבק בה טעם
הקפה.
היא עומדת מול החלון, מסתכלת על הטיפות איך שהן מפלסות את דרכן
אל סוף החלון, שם יהפכו לפס מים דקיק ורטוב. היא חושבת על כל
המסע הארוך הזה של הטיפות. ממאגר מים כלשהו, אל השמים, אל
העננים, ושם מחכות בשקט שיבוא עוד ענן ויתנגש בענן שלהן, יעשה
בום גדול והענן יתפוצץ והן יהיו חופשיות ליפול למעלה, אל החלון
שלה, ובסוף יהפכו לפס מים דקיק ורטוב, שאף אחד לא שם לב אליו,
סתם עוד פס מים דקיק ורטוב. ככה לימדו אותה פעם בגן.
היא שומעת את צעדיו הכבדים יורדים במדרגות העץ הישנות. אחרי כל
צעד נשמעת חריקה והלב שלה מחסיר עוד פעימה. היא נשארת לעמוד
דוממת מול החלון הרטוב, ומחכה לו. היא הרי יודעת שהוא יגיע
בסופו של דבר. והוא אכן הגיע. נעמד לידה ומסתכל החוצה לרחוב
השקט והאפרורי.
"אביה, אפשר לשאול אותך שאלה, נכון?" שואל במתיקות, לא
אופיינית, ומה? שתגיד לא לאבא? "בוודאי אבא. אתה יודע שאתה
תמיד יכול לשאול אותי, כל שאלה שתרצה." בזמן שהיא מדברת היא
חושבת לעצמה שכל כך לא אופייני לילדה בת 7 לדבר כמו שהיא
מדברת, אילו רק יכלה לדבר כמו כל שאר חברותיה, כמו ילדות בנות
גילה, לא בנות בנות 17. "קיבלתם חזרה את המבחנים בחשבון?"
שואל, ויודע את התשובה.
"כן, היום החזירו לנו", אומרת וממהרת להוסיף "עוד לא הספקתי
להגיד, כי ישנתם, לא רציתי להפריע למנוחת הצהריים שלכם. אני
יודעת כמה קשה אתם עובדים." בעודה מתנצלת עוברת במוחה כל
הסיטואציה ההולכת וקרבה. "וילדתי, כמה קיבלת, הפעם??" המרירות
בשאלתו לא יכלה לצרום יותר ממה שהיא כבר צרמה.
"72, אבא. אבל המורה אמרה שמאוד מאוד התקדמתי, ורואים שיפור
ניכר בהבנה שלי של החומר."
"אני שמח, באמת. אבל את יודעת ש - 72 זה לא מספיק. היית צריכה
לקבל יותר. את יודעת כמה אני קיבלתי במבחנים בחשבון שאני הייתי
בגילך?" הנה זה מתחיל... "לא , אבא, ספר לי..." כאילו היא רוצה
לדעת, כאילו יש לה ברירה. "קיבלתי, 95-100, הכי נמוך היה 93."
"טוב, כולנו יודעים שאתה מאוד חכם, אבא".
היא יושבת לה בפינה, מכורבלת בעצמה, מסביבה שלוליות אדמדמה, של
דמעות, רוק, ודם. יושבת בפינה מנחמת את עצמה, ומלטפת את
האזורים הכואבים. מתנחמת העובדה שגם זה עבר, עוד סיבוב נגמר.
הוא יושב עכשיו בכורסא שלו. על פניו מרוח מן חיוך מסופק.
היא מכורבלת בפינה, יושבת, מתלטפת, מתלקקת, וחושבת. חושבת שלא
יתכן שעבר זמן רב כל כך, שהיא סוחבת איתה כל כך הרבה שנים של
סבל. היא כבר לא ילדה קטנה בת 7, יש לה חיים, אומנם הרוסים
לגמרי, אבל חיים כלשהם, שלא מבססים על המשפחה והבית. הם
מתבססים על החברים, על הלימודים, על הריקוד. והיא הרי יודעת
שאם לא תשקיע בכל אלה היא תצנח עמוק לתוך השמכה השחורה שתעטוף
אותה בחמימות חורפית.
לאט לאט הכל מסביבה נהיה שחור. היא לא שומעת דבר מלבד נשימותיו
הכבדות של אבא, בחדר הסמוך. היא חושבת, שזה בכלל לא הגיוני
שהיא מצליחה לשמוע את הנשימות שלו, הוא רחוק, רחוק מכאן, רחוק
ממנה.
לידה מוחנת החגורה, חגורה בלויה, ישנה, דהוייה, הוא כבר אינו
הולך איתה, רק עושה בה שימושים אחרים.
היא בוהה בחגורה ונתקפת פחד עמוק. היא עוצמת עיניים ונותנת
לשמיכה השחורה לעטוף אותה, לרוח שמנשבת ללטף אותה, לרחש המים
הזורמים לענג אותה.
עכשיו היא כבר לא שומעת דבר. דבר מלבד פעימות הלב המתונות שלו,
מהירות במקצת, כמו אחרי ריצה קלה מסביב לגבעה, דבר שנהג לעשות
רבות, שהלב שלו עוד עמד בזה. עכשיו הלב שלו קצת התקלקל. התמלא
עובש, ירוק ומסריח.
פעימה, פעימה, פעימה...
היא פותחת עיניים, ורואה את עצמה משתקפת בשלולית הדמעות, רוק
ודם שלה. מתסכלת על עצמה, בוחנת את פניה, את העיניים הכחולות
את האף הארוך והאדום, השפתיים הנפוחות, הלחיים הלחות.
היא מתכופפת לשלולית. מנשקת את עצמה לפרידה. מתרוממת על שתי
רגליים שבקושי רב סוחבות אותה, הולכת לכיוון המגירות, פותחת
אחת, סוגרת. פותחת את השניה ומוצאת סכין גדולה וחדה, כזאת שאמא
נוהגת לחתוך איתה את הבשר של השניצלים. בצעדים קטנים, שכל צעד
מהווה בשבילה כאב איום שמתחיל מכפות הרגלים כובר לגב, שם
מתמהמה דקות מספר, ועובר דרך עמוד השדרה לגולגולת.
היא פותחת את הדלת. הוא עדיין יושב עם החיוך הטיפשי שלו מרוח
על הפנים. הוא משיר אליה מבט. הוא מסתכלת לו ישר בעיניים.
מרימה את הסכין, מחייכת ובו בזמן שהסכין ננעץ בחזה שלה הוא
מצליח לקרוא בשמה - "אביה??". | 