הם שברו אותי. אני נתתי להם. אולי לא מדברים על זה. אולי הם
אפילו שכחו, אבל אני לא. אני בחיים לא אשכח. התחושה עדיין
מבעבעת בפנים. הייתי צריכה להלחם, כמו שהקודם אמר לי. הוא נלחם
והגיע לפה. עד אלי. הסימן נחת עלי מלמעלה.
מצד שני, עדיין לא ביררתי אם זה היה אמיתי. וכמה שזה מציק לי.
כל כך הרגשתי שלא בדקתי אם הוא מרגיש. אני בחיים לא אחזור על
אותה טעות. הכי לאט הכי בטוח בשבילי.
זה ממש כאילו נמחצתי בין שניהם ובסוף כשהם עזבו נשארתי על
הרצפה. בחיים יותר מתמיד. אני יודעת כי כשמרגישים עצב שכזה
חייבים להיות.
אנשים שלי. כמה פגעתם בי. כמה פגעתי בחזרה. אני לא אשכח את
היום ההוא. הוא גם קרא לי טיפשה. ההוא שאהב אותי ראשון שכח,
וכשירדתי מהאוטו הרגשתי שהרגליים לא נושאות אותי יותר. ישבתי
על המדרכה ובכיתי. אחר כך ישבתי במיטה שלה ושקעתי בשנת שכחה.
רציתי את המלונה שלי כי שם אני אוכל להיות עצמי. לא היה לי לאן
לחזור. בעצם עדיין אין לי לאן לחזור [כי כלום לא השתנה] אבל
אני חוזרת לכמעט כלום הזה שאני בזה לו, תוהה למה זה הופך אותי.
להתחיל להסביר? שאין ברירה אחרת שאוכל לשאת? זה לא שנכנעתי.
האמת חיה בתוכי ומחוצה והיא חזקה מתמיד. אז למה אני מרגישה
שכן?

אולי לא כל כך גרוע פה. אולי אני אשמה כי צריך לכבד. לא נורא
לי פה בדרך הסלולה כי אנ'לא לבד וגם החושך נטול הפנסים לא
מפחיד אותי מאז שהייתי עוד פיצפונת. זה פשוט שזה כל כך מסובך.
אולי נמצא דרך להתקיים יחד.

אני חייבת להרפא.