היא מבינה. מבינה הכל. את השורות ומה שביניהן. רק את עצמה לא.
וכשהוא מספר לה על החלומות שלו היא לרגע מרגישה שלה יש חלומות
ואז היא כבר לא ריקה כל כך. היא תוהה אם הוא כבר יודע שהיא חיה
את החיים שלו ושהיא ריקה ושהחיים פוסחים עליה מדי יום, ואם הוא
לא יודע אז מתי הוא יגלה ומה יקרה אז. לרגע, כשהם הולכים בשדרה
ליד הכביש הסואן, המכוניות צופרות וניחוח הפיח משתלט על
האוויר, היא שוכחת. האנשים שחולפים על פניהם עושים לה סחרחורת.
הם כל כך צבעוניים והיא חייבת להסתכל לראות מה הסוד שלהם, ואם
הם פולטים איזו הערה, ואיך הם מסתכלים עליה כי אולי הם מנחשים.
אולי כתוב לה על המצח באפור שהיא לא באמת. אם הם לא מסתכלים
מוזר זה בטוח בגללו. כשהוא לידה היא אפילו נראית קצת נורמאלית.


כשהם הולכים ברחוב היא לא באמת מקשיבה. הוא כבר התרגל.  
הוא היה נותן הכל כדי לדעת מה היא חושבת כי אין לו אפילו מושג
קלוש. 'אני לא באמת יודע למה אני אוהב אותה', הוא אמר להורים.
אבל הוא אוהב. ועוד איך אוהב. השתיקה מושכת אותה והמבט
הצוחק-לא צוחק, הוא מרגיש שמסתיר את הדבר הכי יפה בעולם. 'בעצם
אני כמו כורה', הוא אומר לעצמו. יש לו מין אינטואיציה לאזור
ועד עכשיו הוא די צדק, וגם כשלא, אז לא נורא כי לפעמים טועים
וזה מה שהאחות הגדולה והטובה אמרה לו כשהוא היה קטן מכדי
להבין. הוא רק שיודע שיש להם משהו טוב גם אם הוא לא בדיוק יודע
מה זה שיש להם.

לחזור הביתה זה הכי קשה. למרות שחייבים. 'יום אחד', היא לוחשת
למראה 'אני אעז'. והמראה מאמינה לה. שהכל יסתדר. שיהיה סוף
טוב. זה עושה לה עקצוצים בפנים.