כל הערב ירד גשם והרוח נשב חרחורי גסיסת חורף בין התריסים
המוגפים למחצה. דניאל שהייתה שעונה על ספת הבד הכחולה, הביטה
בטיפות העגולות שניקוו על אדן החלון כבריכות צער קטנות  והיו
מתרוקנות בשיפוע החד של האבן. לנוכח מבטה התלוי, העמיק הערב
ושמיים כהים נפרשו מעל כיפות הבניינים כיריעת קטיפה קרועת
כוכבים. בצער נזכרה כיצד ידעה פעם להבחין בין צברי הכוכבים,
דובה קטנה, דובה גדולה והצייד. עתה עלה בה הרהור שדבר כבר אינו
מובחן בעיניה, אף לא היא עצמה. מאוחר יותר, כשבועות קצף כיסו
את גופה והמים קשים על עורה, היא עצמה את עיניה בשעה שאמיר
הקציף את הספוג והטפיח אותו קלות על בשרה החשוף. בתנועה מהירה
היא הרגישה את המעבר החד של הספוג הלח מקו המפגש שבין צווארה
לכתפה אל פניה. היא נשכה את שפתיה כשהוא מחה מתחתן ערוץ דק של
דם שהספיק להתקרש. היא ידעה שלא יניח לה, הוא חיכה גם עכשיו.
פעם היה מתעקש, תבכי היה אומר, תבכי אני רוצה את הכאב מתוכך.


הוא הושיט לה מגבת, הסב את גבו אליה ויצא מחדר האמבט. היא
ניגבה שאריות מים ובועות קצף שנותרו על עורה. בבואתה מבעד
למראה מכוסת האדים היתה מטושטשת ובסמוך לקו השפה הסתמן פצע
שטחי.  היא לבשה טרנינג לבן שהונח בקפידה על מתלה המגבות.
ביציאתה נותרה הדלת פתוחה וזרם אוויר קר ניקב נקבוביות של מים
באדים שהצטברו על זכוכית המראה. הטלוויזיה בסלון הטילה על
הקירות החדר אורות כחולים אפורים . היא עברה בסמוך לכורסא
ועצרה להביט בהבזקי המסך. מעולם לא היה לה עניין בסרטי פעולה
ובכל זאת החיתוך המהיר בו התחלפו התמונות  זו אחר זו מיקד לרגע
את תשומת ליבה. אחר כך נשלח מבטה אל אמת ידו הפרושה על מסעד
הכורסא. אצבעותיו הארוכות תופפו בעצבנות על משטח הבד וליבה
ניבא רעות.  בכל זאת היא ניסתה, "רווית היתה כאן עם הילדים אחר
הצהרים", והמילים שעל קצה לשונה נבלעו בתוכה כשתשומת ליבו עברה
מהמסך אליה. "מה רצתה?" "למה כולם צריכים לפי שיטתך לרצות
משהו? היא הגיעה כי רצתה לראות אותנו". "אני מכיר היטב את
אחותי" הוא השתהה לרגע  "בעצם זה לא משנה", "אתה צודק, זה לא
משנה, ואני כבר עייפה", "אז לכי לישון" הוא חתם את השיחה ושב
למקד את מבטו במסך.

הכרים במיטה הדיפו את ניחוחות התלתלים הזהובים של דור ועמית,
והמועקה תפסה שוב בגרונה. עכשיו חשבה שהייתה צריכה להסכים עם
רווית להשכיב את הילדים לשנת צהרים על השטיח בסלון, או לכל
הפחות להחליף את המצעים. משהו בריח הרענן המתוק גירה את קצות
עצביה עד לנקודת הכאב שנבנה בשיפולי בטנה ואף על פי כן נפלה
עליה שינה עמוקה. כשהתעוררה במחצית הלילה לקולות הכבדים של
הגשם, מצאה את אמיר שרוע לצדה כשגופו החשוף מכוסה חלקית בשמיכת
הצמר שקנתה להם אמו באחד מטיוליה בדרום אמריקה.  היא רכנה מעט
ומשכה את השמיכה ששיפוליה נפלו על הרצפה ושבה לכסות את פלג
גופו החשוף. לרגע קצר חשבה שראתה חיוך בזווית שפתיו שתמיד היו
חתומות כקו ישר. משהו בשנתו גרם לתווי פניו להיות מרוככים
קמעה, והיא הביטה בו כשם שלא יכלה להביט בו תקופה ארוכה. על אף
שהייתה צמאה, עצלות הלילה עצרה מבעדה לקום ולגשת למטבח, היא
סבה על גבה כשהיא נותנת שוב לשינה להעמיק בתוכה.

כשהתעוררה שוב בבוקר, היא מצאה את עצמה לבדה בדירה. על גבי
הדלת היה מוצמד פתק בכתב ידו המסורבל - אל תשכחי לקבוע היום
תור לרופא. היא חייכה חיוך מר וחשבה איזה תירוץ הפעם תוכל לספק
לרופא לכשישאל על הסימן הכחול שנותר מליל אמש בבסיס שפתיה. ככל
שהדברים היו אמורים בה, לא היה כל טעם עכשיו לנסות ולהביא ילד.
ההתעקשות של אמיר וטיפולי הפוריות שעברה במהלך השנתיים
האחרונות הותירו אותה רצוצה. "איך רצית בדיוק שאדבר איתך?"
שאלה אותו באחת הפעמים הבודדות כשהעזו לשוחח על ההפלה שעברה.
"אתה הרי הלכת, עזבת" הטיחה בו בזעם, "ואני ידעתי שלא אוכל
לגדל לבדי את הילד", הוא הליט את פניו בידיו כשהוא מסנן לעברה
בכאב "בכל זאת, ילד שלי", "גם ילד שלי" השיבה לו בכעס, "גם ילד
שלי".

היא נזכרה כיצד חודשים ספורים אחרי ההפלה, התדפק על דלת דירת
המרתף  ששכרה אז במרכז העיר. בתחילה סרבה לפתוח לו את הדלת,
כשפתחה ידעה על פי מראה פניו כי הוא רואה לפניו את הצל של מי
שהייתה. עוד באותו ערב, הוא ארז את חפציה המעטים והביא אותה
עימו לדירתו אותה חלקו יחד קודם לפרידה. כעבור זמן קצר, נישאו
בטקס צנוע שערכה להם אחותו שהתגוררה אז במושב במרכז הארץ.
באותה תקופה היא סברה שאהבה היא זו ששבה לאחד אותם מחדש. עתה
במבט לאחור, היא הבינה עד כמה שגתה כשהחליפה כאב באהבה. היא
ידעה שהכאב הוא זה המאחד ביניהם ובה בעת הוא גם עומד כאבן נגף
בינה לבינו. אולי בעצם זו היתה תקווה קלושה להחזיר את הבלתי
אפשרי, כמו נסיון עקר להחזיר את גלגל הזמן לאחור.

פעם ניסתה לעזוב אותו, כשמצא אותה אורזת את מעט חפציה, נשלח
כלעומתה ואחז בה כשהוא מטלטל את כל גופה באומרו "יש לך חוב
לפרוע". כבר אז ידעה שאין כל טעם לברוח, הוא ימצא אותה בכל
מקום. ככל שחלף הזמן, הצליחה לחלחל בה תחושת האשם ששב והטיח בה
ובכל פעם שנכשל  טיפול פוריות הלכה והתעצמה בה התחושה. "את
העונש שלי" היה לעיתים מסנן כלעומתה, "אם כך, מדוע אתה נשאר
איתי?" היתה משיבה לה כשעיניה בורקות מדמעות , "אני צריך לדאוג
לכך שתשלמי" היה משיב לה ומסב אליה את גבו.

הגשם התחיל שוב לרדת, היא ניגשה אל החלון בסלון והרימה את
התריס, מעבר לזגוגית נשקפו שמיים אפורים. במורד הרחוב הלכו יד
ביד אישה וילדה לבושות חורף, מכונסות תחת מטרייה שקופה שהייתה
מעוטרת בציורי פו הדוב. היא התרחקה מהחלון ונטלה לידיה את
הטלפון כשהיא מחייגת את המספר שהיה כבר חרוט היטב בזכרונה.
"מרפאות פוריות שלום", השיבה לה בנועם הפקידה מעברו השני של
הקו "במה אפשר לעזור?".