"אוי! לא סיפרתי לך", נטע התיישבה בחבטה קלה על המיטה שלי,
כולה אנרגיה ומרץ.
היא התחילה לספר לי בשטף על איזה פגישת עבודה שהיתה לה היום,
בהתחלה קצת הקשבתי, אבל כמו שקורה בדרך כלל בשלב מסויים הקול
שלה הפך למין מוזיקה קופצנית ברקע, ללא מילים. ואני בהיתי
בטיפת גשם מחליקה לאיטה על שרוול המעיל שלה. מחליקה מהמרפק מטה
מטה, נפרדת לשלום מהויניל הכחלחל של המעיל ומתרסקת על המרצפת
של החדר שלי.
היא הרגע באה מבחוץ, נטע שלי, הרגע נכנסה מהעיר הקפואה והגדולה
בחוץ ובכל זאת היא מפיצה חום כמו שמש קטנה משלי. אני אוהב את
החום שנטע שלי מפיצה.
בהתחלה, כשעוד אהבתי גם אותה, הייתי באמת מקשיב לסיפורים שלה.
בולע כל מילה בשקיקה וחורט בזכרוני את הבעות הפנים שלה.
מאז שהיא שכבה עם המדריך שלה לתאטרון אני כבר לא מצליח להתרכז
ולזכור את השמות של כל החברות שלה והקולגות שלה במשרד.

יש לנטע צמה ארוכה ארוכה לאורך כל הגב.
כשהיא מתנועעת תוך כדי סיפור הצמה קופצת על המעיל שלה במין זיג
זג כזה, מנערת טיפות קטנטנות של גשם לכל הכיוונים. ואני מנסה
לנחש את המסלול שתעשה טיפה אחת סוררת אבל מפספס אותה כשנטע
מפסיקה פתאום לדבר ושואלת בקול המתוק הזה שלה "אז מה אתה אומר
שכדאי לי לעשות?"
אני כבר מתורגל היטב במצבי "כמעט פאדיחה" שכאלה, אני מסתכל בה
במבט רציני ושואל אותה מה האופציות שהכי נראות לה. ככה היא
מסכמת לי בשני משפטים את כל הקשקושים שדיברה עכשיו שעה, ואני
ניצל מהבעת האכזבה שהיתה עולה על פניה אם הייתי אדיוט כמו
שהייתי כשרק הכרנו
ושואל "מה? לא שמעתי את החלק האחרון של מה שאמרת"...

מסתבר שכשהייתי עסוק ברדיפת טיפות על המעיל של נטע, היא סיפרה
לי שכשהיתה בפגישה (שהיתה בתל אביב, עד לשם הקשבתי), התקשר
מישהו והשאיר הודעה במשיבון שלה.
לא סתם מישהו בעצם - שי המדריך תיאטרון החתיך עם הקוקו המתולתל
התקשר וביקש ממנה לחזור אליו, הוא אמר בהודעה שהוא רוצה לשאול
אותה משהו ועכשיו היא בכלל לא בטוחה אם להתקשר או לא כי היא
חוששת מהצורה בה אני אגיב.
אבל כשהיא רכבה עליו בגני התערוכה אחרי ההופעה של הסקורפיונס
היא לא חששה מהתגובה שלי, לא אז.
נו מה, שתתקשר אליו. שלא תתקשר אליו. שתעשה לו ביד באמצע כיכר
רבין בטקס לזכרו. מה היא באמת מצפה ממני לומר עכשיו?

משכתי בכתפיי בחוסר אכפתיות וחזרתי לחפש טיפות שובבות על המעיל
של נטע אבל היא התרגזה על התגובה שלי, אמרה שהיא כבר ידעה שאני
אגיב בכעס, שידעה מראש שבכלל לא כדאי לה לשאול אותי מה דעתי.
וואלה צודקת נטע שלי, ממש גאונת הדור הילדה. שמישהו יפרוש את
השטיח האדום מהר ויביא את המדליות של מצטייני מקבילית המוחות!
מה שכן - באמת לא אכפת לי מה היא  תעשה כל עוד ימשיך לרדת גשם
והיא תמשיך ללבוש את המעיל הזה עם הבד החלק. באמת לא אכפת לי
שתתקשר אליו. אולי תגיד לו להביא טנדר כמו שחבר שלי כל הזמן
אומר, או שאולי תגיד לו להביא איזה כוסית בשבילי.

נטע הלכה עצבנית, לקחה איתה את הטיפות והצמה והשאירה אותי מול
המחשב.
פתחתי וואינט לקרוא קצת חדשות. היתה שם איזו כתבה על איזה
מדריך תאטרון שניצל מינית תלמידות שלו, כתבו שבית המשפט הורה
עליו להתקשר לכל התלמידות שלו כדי להציע להן לבצע בדיקה אחרי
שהוא גילה שהוא חולה באיידס.