לילה לפני השחרור. פתאום הכל צף ועולה. אבל אחרת.
כלום לא כמו מה שציפיתי. אין לזה את אותו הריח, גם לא אותו
הטעם.
האוויר לא כולו מתאחד לענן סמיך שגורם לי לרחף. לעלות. להמריא
עם הפק"ש ולצאת אל מחוץ לאטמוספירה.
לילה לפני השחרור וזה היום הזה שחלמתי עליו מיום הגיעי לבסיס
קליטה ומיון (ראה ערך בקו"ם). היו הימים האלה, בעיקר הלילות,
בעיקר בשמירות, שהייתי חולמת, עורגת לימי האזרחות. בודקת אישור
כניסה לאיזה מלש"בית חגיגית, או למילואימניק עייף וסופרת
בפאניקה את הימים. עזבו. דובר אז על שעות. אפילו דקות.
חולמת על הרגעים האחרונים. כשהכל כבר כמעט יהיה מאחוריי, אבל
עוד לא ממש. הרגע הזה שהם כבר לא יכולים לקחת לי. לא להגיד לי.
לא להחליט ולבטל לי. שאני שלי. מותר לי. זה בסדר. אני מחליטה.
אני קובעת. אני הולכת. אולי ישנה. יותר מ-7 שעות? תתפנקי.
בכבוד.
ופתאום זה רגיל כזה. השעות פשוט זזות. כי הזמן טס כשנהנים.
הדקה לא מתפרקת ל-60 שניות של עונג צרוף. של חיוך מתוח. החיים
לא נעצרים. אף אחד לא מוחא לי כפיים. אנשים שנתקלים בי ברחוב
לא במקרה שואלים עוד כמה זמן נשאר, או לפחות עד מתי. כלום.
השחרור זה לא מה שהבטיחו לי.
אבל אני מרוצה. מאושרת. מעושנת.
ארזתי את הקיטבג, פחות או יותר בשלמותו (נו, מי באמת יודע איפה
המגבת המזדיינת?!). פתאום נזכרתי ברגע הראשון שנתקלתי בו. על
המיטה בחדר בעובדה. ירוק וישן ומאובק. היו עליו כמה שמות
מטושטשים ומיד הוצאתי טוש עבה וכתבתי את השם שלי (כדי שמישהי
במחלקה לא תנסה להחזיר אותו לשי אפשטיין או קובי חדד במקרה של
אובדן... ובמקרה שהיא לא תחליט לעשות השלמות ציוד... ). זה היה
כ"כ משמעותי בשבילי הקיטבג הזה. מלא בחפצים הבסיסיים שעמדו
להיות שלי בשנתיים הקרובות. ועכשיו הכל חוזר לשם. על התיק שלי
יווספו עוד שמות. אני כבר לא אהיה שייכת לכל תוכן התיק המועט
הזה והוא כבר לא יהיה שייך לי. אני חוזרת אל כל העושר החומרי
שלי. ולא בעצב (כמה שטחי מצדי), אבל אני מודה שאתגעגע. אתגעגע
ללילה הזה לפני שנתיים, כשהעולם שלי מאז נהיה פתאום צר אבל
בעצם פרץ והתעצם והתעצב. לכל האנשים האלו, הקסומים ביותר,
האמיתיים ביותר שהיו אמיצים יחד איתי ובמקום לצאת על קב"ן עם
הדפקט הנפשי שלהם, הפכו את הצבא למקום כ"כ מיוחד ומוזר ושונה
עם פינה מיוחדת בשבילי. בשבילם. לכל האוכל, ולתחת שלא הפסיק
לגדול. לפחד שיום אחד לא נוכל כבר לרדת במדרגות ויצטרכו לגלגל
אותנו מהחלון בקומה העליונה מרוב "יישורי העוגות". לרגעים ללא
שינה, משמרת אחרי משמרת, אין יום ולא ברור מתי כבר יבוא הלילה,
אבל עכשיו כבר 4 ועוד מעט יש טיסה אז בוא נעשה כבר עוד לילה
לבן (ה-3 השבוע... אבל מי סופר?!), נקח את הגיטרה, נוציא את
הבירות כל אחד מהסליק שלו ונעלה לגג עם שקשוקה מאולתרת
מהעגבניות והביצים ואולי קצת גבינה שנשארו במקרר. מתגעגעת
ל"ילדי הפרחים" ל"סיקסטיזים" כמו שכינו אותנו כל מיני
מילואימניקים עם מור"קים על זיונים עם פקידות מבצעים קטינות.
מתגעגעת לחברים הכי טובים שלי. שלא הייתי צריכה אוטובוס או
טלפון בשביל להפגש איתם, ולא היה קשה כ"כ לכנס את כולם.
מתגעגעת לריתוק שלי. למשמרות הקשות באמת. להתפרצויות בכי. כי
כבר אי אפשר. והיה אפשר. אתם רואים. מתגעגעת לאדם המעוצב שיצא
ממני. מעורער ככל שיהיה.
אבל כמו שכבר אמרתי. אני מאושרת. בלי סוף. בעננים. 5 דקות ל-12
בלילה ועוד מעט אני כבר משתחררת היום. היום! מתי בחיים עוד יצא
לי להגיד כזה דבר?!.
אני מתחילה קצת להתרגש. בעיקר מהמחשבות שאני מכריחה את עצמי
לחשוב. מכריחה את עצמי לקלוט. להבין. ממחר אני כבר חופשייה.
אזרחית. עצמאית. משוחררת. אני יכולה הכל. מותר לי. מדינה
חופשית. מדינה שלי. בכבוד. אני מתפנקת. תרמתי, לא?!.
אני מתרגשת אבל לא רק מהמעמד. בעיקר מהרגע שאחרי. זה יהיה
בהצתה מאוחרת. כמה שעות, ימים, אפילו חודשים. יקח הזמן עד שזה
ירד לסוף דעתי. יקח הזמן כמה שיקח, הוצאתי את הכפית, תיאבון
כבר יש, ואני מתחילה לאכול מהעולם. לנגוס בעדינות. רגע לפני
הסערה. הבולמוס. רגע לפני שאני מתנפלת. תוקפת. מסתערת. רגע
לפני שאני בולעת ביס אחרי ביס, עם לעיסות מענגות של חופש בין
לבין. אין לזה סוף. אני לא אפסיק לעולם. מחר אני עוצרת. מסתכלת
שמאלה וימינה. רצוי שוב שמאלה. הילוך ראשון. מתקדמת קצת.
גולשת. העולם פנוי. אני שמה גז. שחרור. עצמאות. חופש.
3 המילים הקסומות שלי. שלי ורק שלי. טוב נו, בטח יש עוד כמה
משתחררים מחר.
לילה לפני השחרור. הפעם הצבא דווקא עשה בשכל.
סוג של סגירת מעגל. סוג של פתיחת אינסוף מעגלים.
מרוצה. מאושרת. מעושנת.
לילה לפני שחרור. לילה טוב.
מה טוב?! עילאי. מצויין. מעולה. נפלא. שחרור, נו מה...?!?