המדשאה האחורית, קומה א' חדר 330. כל ערב היינו מתכנסים
ל"ישיבות", משחקים ובעיקר כל מיני עניינים חשובים ועסיסים. כל
המידע היה עובר דרך חדר 330. הכל. כל הריכולים הכי עכשויים. כל
המעשים הכי נועזים. הכל התבשל בחדר 330.

אנחנו היינו חבורה של שלוש בנות וכמה בנים, שכל פעם היו באים
ומתחלפים. זה התחיל ממשחקים תמימים. ניסינו להרוג ת'זמן.
ממשחקי מונפול ו"סולמות ונחשים". לאט לאט הסכמנו להכיר משחקים
חדשים. למדנו לשחק קלפים. פוקר, שיט הד / צ'יטאט (עד היום אין
לי מושג מה השם הנכון !). בהתחלה שיחקנו על שמירות, תורנויות,
שבתות, גפרורים, סיגריות, עפרונות.
גדלנו, שיחקנו על כסף, על מגשי פיצה, על בגטים מהשווארמה
המקומית. כשהתרחבנו באמת. שיחקנו על הגוף. הפסקנו להתעסק
בשמירות, סגירות בבסיס, כספים, התעסקנו בעירום, מהיר, זריז
וכמה שיותר.

במשחק הראשון המזל שיחק לי. נשארתי לבושה, אפילו גרב לא ירדה
ממני, ככה גם בשבועות האחרונים. זו היתה התוכנית שלהם. לגרום
לי לנצח, להתמכר להצלחה ולרצון להמשיך ולנצח.

לא ידעתי שהם התלבשו במיליון שכבות ברגע שיצאתי לעשן סיגריית
פרטיות עם עצמי. נכנסתי למשחק הגורלי. עירבוב וחלוקת הקלפים -
הכל התנהל באופן קפדני ומקצועי. פתחתי את היד - חשכו עייני.
נהיה לי קר. ניסיתי לסדר, לקמבן... שום דבר לא הסתדר. טוב, לאט
לאט התחלתי להשיל מעליי את בגדי, הם כחלק מהמשחק גם החלו לקלף
את בגדיהם ונשארו לבושים.

נשארתי עירומה למחצה. עם חזייה ותחתונים. לא ידעתי שאת זה הם
רוצים. רק לוודא שכל ההמצאות והסיפורים נכונים. קראתי להם
חברים, בטחתי בהם. מה שעניין אותם היתה ההתערבות. אם באמת, אם
באמת כל גופי...

היתה להם מטרה, לאשש או להפריח את השממה. הם עמדו במשימה.
גופי, לא הסתיר ולא התבייש מכר להם את כל התמונה. אני... אני
המשכתי לשחק קלפים. רק החלפתי את החברים.