מי שנתן לזה פעם
את השם:
"מחסום כתיבה"
התעלם מהעובדה
שזה לא סתם מחסום
זו חומה

שמתווספות אליה
לבנים חלקלקות
מדי יום
בלי כתיבה

שזו חומה,
שמתעצמת לה לאין שיעור
מתעבה ומתגבהה
כל שעה
ללא ציור

שזו חומה,
שהולכת וגדלה
צוברת תאוצה
כל דקה
ללא יצירה.

וכל שניה בשניה
היא הופכת לנטל
אישיותי הקמלה
נטל
עצום
חסום
כל נשימה בנשימה
של חמצן
זעום

ויום גשום אחד
לעת סופה
יבוא הוריקן הרגשות
וינפצה
וכל שיוותר ממנה
הם גרגרים
של נחמה


בינתיים,
זו אכזבה.
כי מי שנתן לזה פעם את השם
"מחסום כתיבה"
שכח לגלום בו גם
את הכאב, את השתיקה,
את המועקה.



כשג'ולס חזרה מקורס מפיקי מולטימדיה, היא סיפרה לי שאמרו להם
שם שצבע ירוק מדכא מיניות ותשוקה. אחרי יותר מ12 חודשים בצבע
הזה, לא פלא שאני מרגישה חסומה. וגם אם לצבע הזה אין משמעות
כזו עצומה, אני עדיין אטומה. הוא אומר שניכרים אצלי יותר
הרגשות, אבל אני, מרגישה יותר עצורה. ואיך זה שאפשר לצייר, אבל
לא להרגיש הקלה? ואיך זה שאפשר לכתוב, אבל בלי שמץ נחמה? ואיך
זה שאני "מרגישה" יותר, אבל אני לגמרי, לגמרי חסרת תחושה???

יום אחד תתנפץ הבועה הזו. וזה יהיה יפה ומקסים ושובה. יום אחד,
אוכל לאחוז שוב במכחול, ושאלו יהיו יותר מסתם קווים לא
יוצלחים, יותר מסתם כתמים-של-טעות. יום אחד, יתחברו כל הצבעים
שלי ביחד בצורה כזו מושלמת, כזו הרמונית וצורמת וצועקת וחייה.

כן, תמשיכי לחיות באשליה.