הגשם הראשון החל מתופף בעדינות על החלון. הטיפות הגדולות התחרו
ביניהן עד תחתית השמשה, והכל כל כך הזכיר לי אותך.
תמיד אהבת את הגשם.
השעה היתה מאוחרת בלילה, או בעצם די מוקדמת בבוקר, תלוי איך
מסתכלים על זה.
מולי הבהבה טלוויזיה בלי קול, והצתתי סיגריה מוארכת, שכבר נחה
בין שפתיי.
הבטתי במראה הסדוקה שבקצה החדר, ושיפשפתי בעדינות את העיגולים
הכהים סביב עיניי, אותם טיפחתי במהלך הלילות חסרי השינה שעברתי
לאחרונה.
הרשיתי לעצמי ליטול חצי כדור שינה ליום, אך לאחרונה הגברתי את
הכמות.
חשבתי שבמקרה הרע, אמות, ובמקרה הגרוע יותר, ההשפעה תיפסק.
עיקלתי את שפתיי לחיוך שבטח היה אמור להיות קר ואירוני, מה אתה
היית אומר על זה?
ודאי היית מסתכל עלי באותו מבט תכלת אפרפר ושותק, כי כך הכל
נאמר בצורה האמיתית ביותר.
הגשם התחזק ואני עצמתי את עיניי, כמו מנסה להאחז בכל קול
התנפצות דקיק שקצת החזיר לי אותך.
מתוך אותו גשם נפלא יכולתי לזכור אותך בבהירות צורבת, וכשהיית
אתה פה לידי, אני הייתי אני, וכלום לא השתנה.
הייתי אליס מארץ הפלאות, או דורותי מעוץ, או עוד ילדה שנאבדה
בעולם שהיא לא שייכת אליו. ורק אתה הצלחת לשמור על בועת
התמימות שלי, שבה אפרוריות העיר נשבתה והתמוססה לצבעוניות
מרהיבה באלפי גווני הקשת, שהייתה שלנו.
רק שלנו.
האם היה זה אתה שנשאבת לעולמי, או אני לעולמך? כל זה לא היה
משנה, כל עוד הייתי אליס שלך.
אך עכשיו אותה בועה התפרקה לחלקיקים זוהרים ולזכרונות דוהים
וכל מה שנותר לי ממך זה הגשם שלנו.
פקחתי את עיניי, נאלצת לחזור בצער אל הדירה המאובקת שאיכשהו
נראתה מרוחקת כל כך מכל מה שהיה נכון. שמתי לב שהסיגריה החלה
להתפורר, ובתנועה מכאנית וחדה כיביתי אותה על דופן השולחן,
שהיה מלא כתמים כהים וחרכים עגולים שלא השאירו הרבה מקום לספק
שכך, בדומה לגורל זו, סיימו מרבית הסיגריות שלי את חייהן
הקצרים.
הנחתי רגל יחפה אחת על המרצפות הסדוקות ונתתי לגל מצמרר של קור
לחדור ולחלחל בי. הלכתי לעבר החלון ובשנית ראיתי את השתקפותי,
הפעם דרכו. הבטתי שוב בבבואה הכמעט לגמרי שקופה ושנאתי את
העובדה שקירות נטולי רגשות ופנים הקיפו אותי בדמות זרה שהסתכלה
אלי באטימות דרך הזכוכית. פתחתי את החלון במהירות, אולי לפני
שהבנתי לגמרי מה אני עושה.
כמעט בזהירות פלש ניחוח נוסטאלגי- שליו אל נחיריי, ועד מהרה
מילא את ריאותיי. השלכתי באיטיות את ראשי לאחור, מתמסרת אליו
לחלוטין.
נדמה היה שרק אתה מסוגל להבחין בריחו המיוחד של הגשם, אף פעם
הדברים הקטנים לא חמקו ממך. כל שערה סוררת על פניי זכתה לליטוף
מיוחד לפני שהוסתה בתנועה עגולה מאחורי אוזני, וכל קרע עמוק
וחדש בשמיים בזמן השקיעה נקרא בשם מיוחד משלו.
אני זוכרת את הימים הארוכים שהתכרבלנו ביחד מול חלון פתוח. היה
לי קר, אבל חמימות אחרת אפפה אותי כשהיית איתי. היית מביט
מהחלון ומספר לי הכל על הגשם.

הדירה הייתה אז פחות קודרת וגם פינות השולחן היו עוד שלמות.
ישבנו מול אותו חלון וצפינו במטר שזרם ושטף איתו את שאריות
הקיץ האחרונות.
את יודעת אליס, התחלת בקול שהיה חזק רק במעט מלחישה, נותן
לפעמים לזרם המתחזק לקטוע את דבריך.
את יודעת, הגשם הוא לא הדמעות של אלוהים, כמו שכולם אומרים.
הקשבתי לך בריכוז וצפיתי במחזה דרך ההשתקפות בעינייך. הגשם הוא
בעצם אוסף של כל המשאלות בעולם, בהתחלה הן נאגרות בשמיים ואחר
כך, ברגע הנכון, הן חוזרות אלינו, מטהרות את העולם.
שתקנו, שתיקה נעימה. אצבעותיך היותר מידי ארוכות נשזרו בשלי
ועטפו אותן במגע בוטח ושברירי מעט. אהבתי להסתכל על האצבעות
האלו, פעם ביקשתי שתושיט את ידך ותקטוף לי את הירח. ידעתי שאתה
יכול, אבל אמרת לי שהירח הוא של כולם, וזה בסדר, כי הגשם הוא
שלנו.
אם הטיפה שלך פוגעת בך, המשאלה תתגשם.
לדיבור שלך היה קצב משלו. לפעמים היו הפסקות ארוכות, שבהן היית
כל כך מרוכז עד שקימטוטים קטנים שורטטו על מצחך. זה תמיד גרם
לי לחייך.
מילותיך, וקולך הצלול ניערו אותי במהרה משרעפיי.
''איך אדע מי מהן היא הטיפה שלי?''
הוא דמם, נותן לגשם לענות במקומו.
נרדמנו כך, בשלווה מנוקדת משאלות מנותצות, חבוקים.

נשיפתה הפראית של הרוח הקיצה אותי לבסוף מאותו הרגע, וכמעט
בהפתעה מצאתי עצמי עדיין עומדת, מנסה ללכוד סנטימנטים נשכחים,
נוזלים כמו מים מבין אצבעותיי.
נשימותיי היו כבדות ומהירות, ולבי הלם בחוזקה.
כעסתי עלייך.
כעסתי שהשארת אותי פה, ללא שביל אבנים צהובות שיראה לי לאן
ללכת.
דורותי ואליס מצאו לבסוף את הדרך הביתה, אז למה רק אני לא?
מסיכת האיפור הסדוקה נמחתה לגמרי כאשר לבסוף טיפסתי מעבר לחלון
אל המרפסת הקטנה,
מרגישה כל טיפה וטיפה עוקצת ברכות ומסמנת שבילים קרירים על
עורי החשוף.
שערי נצמד אל פניי ועורפי בקצוות ארוכות ולא טרחתי להסיתן.
איפה אתה אם לא בין טיפות הגשם? זעקתי בלי קול.
לא חשבתי שנותרה בי מספיק שפיות, או מספיק אנושיות כדי לבכות,
אך כעת, מעטפת הסרקאסטיות נוקבה והרגשות העצורים חילחלו בלי
לעצור, הדמעות זרמו בחופשיות על פניי.
איפה אני אם לא בין טיפות הגשם? צרחתי בקול אילם שהידהד
בתוכי.
כמעט בלתי נמנע, הציף שוב אותו זיכרון מעלה אבק את ראשי, ויפחה
בודדה נפלטה מפי כאשר כמעט יכולתי לראות את דמותך ניצבת מולי.

אליס... לא ידעתי כמה זמן עבר, התעוררתי ובאיטיות פקחתי את
עיניי. מבטי המבולבל פגש בשלך, ואדוות עצבות התפרשו בתוך אותן
העיניים שבהו בי בחזרה.
העברת בריפרוף אצבע עדינה על פניי,כמו מבטיח ונוצר משהו בעצם
המגע, וחייכת. ידעתי כי הגיע הזמן.
שנאתי פרידות.
לפני שדהית ונעלמת לגמרי, הספקתי לראות דמעה בודדה בעיניך,
מנצנצת וגולשת במורד פניך היא נפלה לרגלינו, על הריצפה, פנינית
וחסרת ייחוד. באותו הרגע ידעתי שהייתה זו הטיפה שלי. המשאלה
שלי.
השאלה האילמת נותרה בעיניי, ושפתיי נפשקו מעט, כשהלכת.

נראה היה שהחלל הריק שהותרת בי ישאר פעור ומדמם לנצח, והדירה
בלעדיך תשאר זרה וקרה. המטר נחלש, אך לפתע הלמות ליבי התחזקו.

מבטי נישא אל האופק כאשר החלו קרני אור דקיקות וחיוורות להתפרס
על הרקיע, וכמו משיכות מכחול בידי אמן מוכשר צבעו הן את השמים
בזריחה, מחליפות את היורה ומקדמות בברכה את השמש העולה.
אני לא בטוחה איך גיליתי שאני מחייכת. חשבתי שכבר שכחתי כיצד
עושים זאת, אבל הנה הופיע על פניי חיוך רפה וחלוש וכה אמיתי.
האור התחזק וכמעט סינוור אותי לגמרי, אך נשארתי עומדת ומשירה
מבט אל הזריחה, שכל כך לא ציפיתי לבואה.
פיספסתי כל כך הרבה זריחות, עד שמשהו מתחושת הטוהר וההתחדשות
המוכרת והלא מוכרת נשכחו ממני.
פיספסתי כל כך הרבה זריחות.
על פניי נצצו וזהרו דמעות שלא ממש היו שיכות לי כבר, והבנתי
שאולי אחרי הכל חיפשתי אותך במקומות הלא נכונים.
עתה אני שומעת את קולך היפה והמבטיח רק בתוך ראשי, ואולי תמיד
היה כך.