אני נוסע לקניון עם חבר ועם ידידה, העיקר שיעזרו לי בבחירת
מתנות...
היום זה היום הגדול, ארבע שנים עם החברה. כסף כבר חסכתי,
רעיונות מקוריים, החבר והידידה דואגים לזה, אבל איך לעזאזל אני
מצליח להתעורר מהחלום הזה?
זהו זה נגמר, שלוש שנים כבר עברו חלפו להן, היא הבהירה לא פעם
ולא פעמיים, שכנראה שזה נגמר מבחינתה... יש לה מישהו חדש, אולי
כמה חדשים...
ואני מה? מת לחזור לרגעים איתה...
אמנם מבחינתה אפשר להיפגש, אבל מבחינתי זה סתם כאב לב... אין
לי מה לראות באחת שהיא כבר לא שלי...
רהיט של השכנים, לא מעניין כמו רהיט שלך, והיא הייתה רהיט,
במלוא מובן המילה. איך כל הקלישאות והמשפטים היפים האלה, פתאום
הופכים למציאות... איך פתאום אחרי שהיא לא אצלי, אני לומד
להעריך אותה... למה לעזאזל לא הערכתי כשהיא הייתה שלי ורק
שלי?
עכשיו שמישהו ייקח את התפקיד, ופשוט יסביר לי, שלחגוג ארבע
שנים איתה, בלעדיה, זה בעצם לא שווה...
אולי בעצם היא תחזור אליי לכמה שעות רק כדי לחגוג את ארבע
השנים שלנו? קשה לי להאמין...
ולא שבגדתי, הרבצתי, קיללתי, פשוט פגעתי בדרכים משלי, בלי
להרגיש חיסלתי וחיסלתי את הקשר שלנו. היום מה שנשאר לי רק
לאסוף את השברים ולקוות שביום מן הימים, השבר הזה יתאחה,
ויהפוך לבנאדם אחד מחוזק, מחושל, והתקווה הכי גדולה היא, שתבוא
אחת שתסכים לחגוג איתי ארבע שנים...