היא יושבת בכיתה
כל יום לאורך כל השנה
על אותו כיסא אותו שולחן
אותו טור אותה שורה
יושבת ורושמת לעצמה
מציירת חתולים סגולים
כי זה הצבע היחידי שיש לה בקלמר

מקשיבה לשיעור כמו כולם
אבל לא משתתפת
כי היא מתביישת
שמישהו ישים לב שהיא שם
אבל היא שם

כל יום לאורך כל השנה
על אותו כיסא אותו שולחן
אותו טור אותה שורה
יושבת וכותבת שירים
שירים על שמיים וים ועיניים
כי זה הדבר היחידי שיש לה בראש

היא מחייכת חיוך קטן
אבל בלי שאף אחד יראה
משתדלת לא להתבלט יותר מדיי
כאילו פוחדת שהחיוך שלה
יסגיר את העובדה שהיא שם
אבל היא שם

כל יום לאורך כל השנה
על אותו כיסא אותו שולחן
אותו טור אותה שורה
יושבת ומזמזמת לעצמה שירים בלועזית
כי זה מה שהולך עכשיו

היא בטוחה שאף אחד לא רואה
שהיא בלתי נראית
שהיא לא קיימת
ושלאף אחד לא אכפת

אבל אני רואה אותה
כל יום לאורך כל השנה
על אותו כיסא אותו שולחן
אותו טור אותה שורה

ויש לה המון מה להגיד על העולם
אבל היא לא אומרת
כי יודעת שזה לא יעניין אף אחד
אז היא שותקת
אבל היא שם.