כבר שלושה ימים שאני חיה בעולם שלי, בתוך הדמיון, בתוך הכלום.
כל הנשקף מבעד לעיני, אני יודעת שהוא לא אמיתי. אני צופה עליו,
מרחוק, כמו מבעד למשקפת הפוכה, עולם הכלום שלי.
אני יכולה לראות את עצמי בתוך העולם האמיתי, יושבת, מסוגרת
בתוך עצמי, מכונסת כמו חלזון, נשימותי כשל גולגולת נושמת ואין
רוח בה. שם הן פני הלבנות, החיוורות, עיני הבוהות לתוך נקודה
לא מוגדרת באוויר, הנקודה בה מתרחש העולם הזה.
העולם שלי, על גבול הדמיון לתודעה, צבוע בצבעים אפופים
אפור-כחלחל. אני רואה כבר כיצד נסחפתי אליו, בגלים, במשחק
דמיוני-אשלייתי, "מה היה אם". זהו עולם שבו כל דמיונותי הופכים
למציאות, בו מוצא לו ביטוי חוסר-החיים שלי, כשמוחי האמיתי
ממשיך לייצר דימויים בהם אני כושלת. עולם בו הגשם מהווה סימבול
ובו הכל נצפה מעבר לרדיד דקדק לבנבן. האילוזיה נצבעת בחוטים
דהויים, משומשים, כאילו נלקחו מדמיון זר, או הושאלו מן העולם
האמיתי.
אני רואה כבר את דמותי יושבת שם, משפילה מבטה, השפל כל-כך,
יושבת שם, אישוניה מורחבים והיא עיוורת למתרחש סביבה, עיוורת
לחדר הלבן, הקרחוני, הבוער בלהבות של ניאון, לאור הלבן הנזרח
מן החלון ורוח-הקפא הנושבת ממנו, מטהרת, מרוקנת חדרים וחדרי
לבבות- הכל לבן, הכל לבן, עיניה החלביות, בוהות ברוח שאין בה,
אין בה; טיפות דם נושבות ברוח הזאת, הן נוטפות על החלוק הלבן
ונספגות בו, למה לבן, למה לבן, עכשיו אני מבינה למה היא בחרה
לעבור אלי, למה היא בחרה למות ולצפות בעננים מתים מטיילים
בשמים ולא רב הזמן עד שהשמים גם ידממו, כמו שפתיה, כמו הורידים
שלי, הם ידממו עד שלא יהיה להם יותר לאן לדמם, ואז תבוא
הגאולה.