הילדה הקטנה שלך
הולכת יום-יום לבית הספר
עוטפת כריכי לחם שיפון שחור
במגבות נייר לבנות
ואהבה.

במברשת גדולה
סורקת את שיערה מול החלון
מעבירה את שיניי הפלסטיק לאורך חוטי המשי הזהובים שלראשה,
פורמת קשרים
ותסבוכות.

הילדה הקטנה שלך
מתעוררת תמיד לימים ישנים
רוחצת את גופה השקוף למחצה במים החמים
ובצורת טיפות משאירה עליו כתמים

יום יום היא פותחת חלון
מבקשת את האויר הצלול להיכנס -
ויוצאת.

הילדה הקטנה שלך
מסתכלת בעיניה הגדולות במראה
ורואה אישה;
על שדיה הזקורים נזרקת אלומת-אור
שנחסכת מערוותה החשופה.
הילדה הקטנה שלך חושבת שהיא גדולה,
כי היא מייחלת שתפרמנה טרדותיה כקשרים בשיערה החלק,
בגלל שהיא מקווה להיעטף באהבה לבנה כמו פרוסות הלחם הקל,
ומפני שהיא מתייסרת בתחושת המחנק,
אך לא תלך לישון לפני שתקשור את סרטי הצרות לפרקי ידיה,
תשליך את אהבתה לפח
ותסגור את החלון.

הילדה הקטנה שלך מרגישה לעיתים גדולה מאוד,
אבל אני יודעת
שאני לא.