מרחוק אני שומעת שאימא בוכה. אני יורדת מהמיטה. הסדין עם
הפרחים הורודות נגרר אחרי קצת, נופל על הרצפה. אני נעמדת בפתח
דלת חדרי, יד אחת על המשקוף, מקשיבה. אבא מדבר. יש עוד קול
בבית. אישה זרה. אימא עדיין בוכה. אפילו קצת צועקת. אני מתקדמת
בפרוזדור,  יחפה על השטיח מקיר לקיר, לקראת הקולות. הנה, אימא,
אבא ועוד אישה לבושה בחליפת חצאית צמר אפורה. בחדר של התינוקת.
הם לא רואים אותי נכנסת לחדר, עוברת ליד הברכיים שלהם. ניגשת
למיטתה של התינוקת שלי. התינוקת שלי שוכבת בשקט, עם עיניים
עצומות, אבל היא מלוכלכת בפנים והפה שלה פתוח.

"אבל ממה? ממה היא מתה? איך היא יכולה למות," אימא שלי צועקת
על האישה באפור. אני שמה לב שלאישה יש משקפיים עם מסגרת דקה
מכסף. יש לה שיער חום קצר, קצת גלי, אבל מסודר. והיא אומרת,
דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה. למה אבא כל כך שקט. אבא אף פעם לא כל כך
שקט. למה הפה שלו פתוח ולמה העיניים שלו פעורות?

אני מסתכלת שוב על התינוקת שלי, שוכבת מולי, בגובה העיניים
שלי, על המזרון הקטן שלה. התינוקת שלי פותחת עין אחת ומסתכלת
עלי עקום. "אימא," אני אומרת "היא לא מתה. הנה, היא פתחה את
העין שלה והיא מסתכלת עלי."

"דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה תבינו, אלה תגובות טבעיות
שמתרחשות אחרי המוות. המוח ממשיך לשלוח מסרים למערכת העצבים
זמן מה אחרי המוות. אין זה סימן חיים.
דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה-דה."

חזרתי למיטה שלי. עשיתי קולות של בכי. אבא בא ואמר לי "שששש,
תהיי ילדה טובה."

ומאז אני ילדה טובה, אבל לא חזרה התינוקת שלי.