"מה את הכי אוהבת בעולם?"
נהגו לשאול אותה כשהייתה קטנה.
"שוקולד!", ענתה מבלי לחשוב פעמיים.
הייתה זו שאלה שלא דרשה הרבה מחשבה.
הרי מה ברור יותר מאילו מזה?!
שנים התיימרה לענות עם אותה תשובה-נדושה...
שנים לא היה לה ספק.
ולא משנה מה יגידו אחרים!, שוקולד זה פשוט
הדבר הכי מוצלח שהאדם יכל היה לייצר!
כעבור שנים של הערצה אובססיבית לשוקולד
וטריפתו בכל הזדמנות שהיא...
טעמה לראשונה עוגת שכבות: קצפת עם אגוזי פקאן.
היא לא יכלה לעמוד בפניה. היא פשוט כישפה אותה.
כל חתיכה דרשה אחריה דקה של ליקוק אצבעות.
והשאירה אותה עם טעם של 'עוד'!
בכל פעם שהיו מגיעים לבית קפה,
טאיסה כבר ניבאה מראש את כוס הקפה והעוגה המיועדת.
הסצינה-השגרתית-הזו נמשכה כל שבת בערב,
עם החיילים, לפני החזרה לבסיס,
כפינוק לשבוע המייגע שעבר עליה, במהלך תשעה חודשים.
כשיום אחד היא החליטה שיש עוד דברים שהיא עלולה
לפספס והעוגה תמיד תחכה לה, למקרה שהבטן תדרוש עוד
עשרים דקות מאוחר יותר, בחצות - במעבר בין שבת לראשון.
היא מצאה את עצמה יושבת עם ארבעה חבר'ה,
סיגריה ביד וגלידת נוגט מולה.
כמה אופייני לטאיסה למשוך את רגע הכנסת הכפית לפה.
תוך כדי ויתור העוגה שלה עבור משהו שהיא עלולה כלל לא לאהוב.
"וואו... זה פאקינג טעייים!"
התחושה האחרונה שהיא יכלה לחוש באותו רגע, זה ללא ספק-חרטה!
בתחושת הסיפוק ההיא, היא עוד רגע ליקקה את הצלחת,
כששני הכדורים כבר נימנמו בבטנה, אחרי פחות משמונה דקות.

- היום, היא יושבת בבית, מול הטלוויזיה, עם חפיסת שוקולד ביד.