כשאת מביטה בי לפעמים, מבטך אינו איתי, לא ממוקדת בנקודה, לא
נאחזת לגמרי... תלושה? יש יגידו - אוטיסטית, קרוב לוודאי אבל
משהו אחר מורגש בחדר שאת בוהה - לא בוהה בי, זה החדר הסחרחר?
זה הילד המוזר שהתיישבת מולו? זה גורלך האכזר שהביא אותך
להימצא עמי באותו החדר? זה כל מה שהיה לך לומר.
אהובי הלבן, חיוכך כבר אינו חיוך. חיבוקך כבר אינו חיבוק, אהבה
זה לא מה שאתה מחפש, אז מה כן? את עצמך בקושי מוצא, ואותי בכלל
רוצה?
מביטה בך עכשיו ואתה לא מתרצה, ומתחת למקום שבו נהוג לשבת חורק
כיסא, אתה כבד, לרמוז לך מנסה, עם כל כובד משקלך, ואתה עוטה
מבט עמום, כניב סתום, אתה בוהה בי ומנסה למצוא סימן, עיוות,
טיק, משהו שאת העין ימשוך ויגרום לדימום בעודך נוהג סדרתי של
שפתיים לנשוך, או שיניים לחרוק, אתה. אתה כל כך מוכשר...
בלשתוק.
שאת מנסה להמציא לי מחשבות, אני רואה את התסכול, כמעט מחמיץ את
הסיכול הממוקד שלך לפגוע בי, במקום די רגיש, במקום שירגיש
במקום מסוים ורק את ואני יודעים אודותיו.
שאני מנסה להכנס לך לראש, זה כמעט אף פעם לא מצליח וכבר בא לי
לצרוח שתתן לי לחדור את מעטה החשאיות, ותתן להרגיש מהן הזיות,
איך זה מרגיש מבפנים שעוברות מחשבות, מה רואים? מה חשים? מה
עושים?
שדברים כאלה מתרחשים, בחדר אחד עם שני אנשים. אולי עדיף לכבות
את האור ולשבת בחושך כך סתם... כי מהם שום מידע לא יגיע הלילה
או, אם בכלל...