יושב רכון מעל מקלדת ישנה. מקליד את נישמתי לדעת על מסך שלא
תמצא יותר, גם לא במודעות יד שניה. שולחן העץ המאולתר - שוב זז
הפקק המאזן.  יום אחד אולי אשים שם קרטון.
מאפרה גדושת בדלי סיגריות שנמצצו עד תום. חפיסות ירקרקות ריקות
של נובלס. הקירות העירומים בם רק הטיח מדבר, מסתיר את סודות
החדר הישן.
מקס חתול התערובת הזקן, ממיר מזונו הפשוט למוגלה שניגרת
מעיניו, מנמנם כמת. מזרון מעופש, מקרר חלוד, ברז מטפטף בצקצוק
אינסופי - זה משכן אחרית ימי.
בחדר המדרגות צעדים שקטים. השכנה שממול חוזרת לביתה, היום היא
לבד, סטודנטית מחשבים היא אמרה פעם כשהציצה מחריץ דלתה והגישה
לי סוכר. רדיו העץ הישן החליט לפעול היום. מנגן מוסיקה מעולם
אחר, צליל מזרח אירופאי, אין לי כוח לכוון.
מחר יום הקצבה,אוכל לקנות מנה חמה, לשלם את חשבון הטלפון
הגואה. שלא יקחו ממני את הקשר היחידי למציאות. רחובות מלוכלכים
של שכונה דרומית. סופרמרקט שעוד רשמים בו חובות בפנקסים.
סירנות רחוקות שוטפות את רחובות הכרך שאינו פוסק לעולם
ממהלכו.

ולמרות המילים הזורמות ברצף אסוציאטיבי מוטרד, חוזרות המחשבות
אל נינה אישתי ז"ל. זכרונה משתק אבצעותיי ומדומם מחשבתי...