הוא לקח את זה ותחב את זה לכיס הפנימי. הוא הנהן תודה, ויצא
אחורה אל הגשם, סוגר חזק את המעיל. הוא הותיר מאחוריו את האיש
הריק, והאמין הפעם - כמו תמיד - שזו הפעם האחרונה ודי.
אבל הפעם באמת.
הוא הלך בזריזות לאורך הכביש, הגשם מחלחל לו בשיער אל הקרקפת,
נכנס לו לנעליים, ועל פניו - חיוך. הפעם, הוא חשב, הפעם היא
תתרצה. הפעם היא תהיה כל כך מאושרת מהמתנה, שלא תרצה יותר
כלום.
והם יחיו בשקט.
למרות שזה היה החלק המפחיד של השכונה, ולמרות שהתחיל להחשיך -
עם זאת שמרוב עננים לא היה ממש אור מלכתחילה - למרות שהוא אף
פעם לא אהב להסתובב פה, ממש פחד מהמקום הזה -
למרות זאת הוא החל לדלג. והסתכלו עליו מוזר, כל האנשים האלה עם
השרשראות והמבטים העצובים האלה. האלה שתמיד הפחידו אותו קצת
כשהסתכלו עליו, כי היה משהו נואש, משהו רעב במבטים האלה, והיה
משהו קר וסגור במקומות האלה: בצעקות ששמעו פה ושם מהחלונות
בבתים, בטינופת ברחובות, בצורה השפופה בה הלכו האנשים פה,
בפעמים בהם ראה כמה אנשים מרביצים למישהו באחת הסימטאות.
ראה, אבל לא הסתכל, כי הוא ידע שאם יראו אותו מסתכל - ירביצו
גם לו.
והיום הוא דילג במקום הזה, דילג בין הפסולת, בין משבי הרוח
המקפיאים, וחיוך גדול מרוח לו על הפנים.
הוא נעצר רק ברמזור האדום, ובעודו מחכה שיתחלף, חשב על איך
יהיה כשיחזור אליה, כשייתן לה את המתנה.
זה כל מה שהוא רצה.
שתשמח, שיוכלו לחיות בשמחה, בשקט.
היא כל הזמן צעקה עליו בזמן האחרון. כבר הרבה זמן, בעצם, אבל
בזמן האחרון יותר. הם כל הזמן רבים על שטויות. היא כל הזמן
מתעצבנת עליו סתם, והוא היה צועק עליה גם כן, מאוחר יותר, כשחש
באיזו חולשה אצלה, כשידע שינצח. הוא תמיד הצטער אחר כך, הוא
הבין שזה רק הורס דברים ביניהם,שהוא בסך הכל אוהב אותה, ורק
רוצה שתהיה שמחה.
הוא אפילו הרים עליה יד פעם. הוא שנא להיזכר בזה - הוא התבייש
בזה כל כך - אבל היה מכריח את עצמו בכל זאת, כי חשב שאם יזכיר
לעצמו, אם יכאיב לעצמו ככה הרבה, הוא לא יוכל לעשות את זה עוד
הפעם, כי רק המחשבה תכאיב לו.
ות'אמת, מאז הוא לא התקרב לזה יותר, גם כשראה שחור מרוב כעס.
פתאום היה רעש, והוא התעורר מהרהוריו. מישהו נכנס למישהו
באוטו, והייתה מריבה. הוא חצה בזריזות את הכביש, לפני שייסתבך
בזה איכשהו, והמשיך ללכת בדרכו.
"די," אמר לעצמו בשקט, "חלאס".
הוא חזר לחשוב על המתנה, והמצב רוח שלו עלה. הוא חשב על איך
תשמח כשיחזור, כשתראה איזו מתנה הביא לה, שתחייך, שתנשק אותו.
חיוכו חזר, ואתו הדילוג, והוא הגיע הביתה תוך עשרים דקות



הוא סגר את הדלת מפני הגשם והרוח, ניער את השיער המתולתל שלו
ותלה את המעיל. הוא מצא אותה בסלון.
"היי," הוא אמר בחיוך רחב.
היא הייתה מיוזעת לגמרי, ועיניה היו אדומות משפשוף. היא הייתה
ככה הרבה מאז שנהייתה חולה. הוא כעס קצת עכשיו, כשחשב על זה.
איך שהוא צריך לעשות בשבילה הכל עכשיו. ולבד, בלי שהיא תעזור
לו:
קניות, כלים, ספונג'ה, ללכת לאיש הריק הזה - אבל הוא שם את כל
זה בצד עכשיו. העיקר שתשמח, שתתעודד, שיהיה בסדר ושהם יחיו
בשקט.
"היי, אמא" אמר, וניער אותה בעדינות.
היא הסתכלה עליו עכשיו, וחיוך עייף עלה על פניה.
"מה הבאת לי, חמוד?"
הוא נתן לה את המתנה, כולו חיוך אחד גדול, וחיכה.
הוא חשב תוך כדי על כשהיא שלחה אותו קודם, היא נתנה לו הרבה
יותר כסף הפעם מכל הפעמים האחרות, והאיש הריק נתן לו חבילה ממש
גדולה - ככה הוא ידע שתשמח הפעם, שלא תצטרך יותר מתנות הפעם -
שהפעם זו הפעם האחרונה.
היא לקחה את החבילה, שקלה אותה ביד קצת, וחייכה.
"בוא הנה," אמרה לו, ונתנה לו נשיקה.
היא קמה, הלכה לשירותים וסגרה את הדלת - כמו תמיד. לא! לא כמו
תמיד, כי זו הפעם האחרונה. זה היה מיוחד הפעם, והוא הביט אחריה
בשמחה.
הוא הלך לחדר שלו. היה חשוך כבר, והוא היה עייף. אחרי שהחליף
לפיג'מה קצת מרוטה, הוא שכב במיטה והביט מהחלון אל החלונות של
השכנים, על הילדים האחרים עם הטלויזיה והמחשב והחברים והאחים
שלהם - אבל הפעם הוא לא קינא. הוא לא רצה את כל הדברים האלה
יותר, כי הערב הוא קיבל את אמא שלו. ועם המחשבה הזאת בראש
וחיוך עייף על פניו, הוא נרדם.



באמצע הלילה, הוא הלך לשירותים ומצא שם את אמא. היא ישבה על
האסלה, יד אחת שמוטה לידה, תלוייה באוויר, יד שנייה בכיור. על
היד השנייה היה קשור חוט כזה, ומתחתיו, בפרק, היו לה כמה
פצעים. המתנה הייתה על הרצפה בין רגליה, ואבקה לבנה הייתה
פזורה לידה. עיניה היו פתוחות, בוהות, שקטות כאלה.
הוא עמד שם רגע, והביט בה. דמעות עלו לו לעיניים.
לא, הוא חשב, היא ישנה. קרה לפעמים שהיא נרדמה בעיניים פתוחות,
לא?
הוא ניגש אליה והוריד לה את השרוך מהיד. זה לקח לו כמה דקות,
כי השרוך היה קשור חזק, וכשהשרוך ירד נשאר לה סימן כחלחל עם
פסים כמו של השרוך. הוא שיפשף לה את זה קצת, והפסיק כשראה שזה
לא עובר.
איכשהו, הוא הצליח לסחוב אותה למיטה ולהכניס אותה אליה. הוא
כיסה אותה טוב טוב, בהרבה סמיכות, כי היא הייתה נורא קרה.
הוא סגר לה את העיניים, שלא יכנס לה לשם כלום כשישנה, וחזר
למיטה בלי לעבור בשירותים.
מחר, הוא חשב, מחר היא תתעורר, והיא תהיה שמחה.
הוא נרגע קצת, שפשף את הדמעות, ולאחר זמן מה הצליח להירדם.