הוא הולך לו על השביל, והשמש זורחת מעל גבו.
הוא רועד ומחבק את עצמו בחוזקה.
פעם בכמה דקות, הוא ממצמץ החוצה דמעה יחידה, שזולגת במורד הלחי
שלו ונספגת כלא הייתה בפרווה שבמעיל שלו.
וכך הוא ממשיך.
השמש ממעל, הרוח הקפואה, האוויר הצלול הזה של יום קיצי קפוא,
והוא הולך בשביל.
הוא עובר עיקול בדרך, ונתקל בבן אדם. בעודו מתקדם לעברו, האיש
מחייך ומושיט לעברו יד ללחיצה.
הוא ממשיך ללכת, מתקרב, אוחז בידו בידידות, ובמהירות איומה
עושה סיבוב אלגנטי ויעיל במקום, היד עוד באחיזתו. עצמות
נשברות, נטחנות, שריר נפרם, עור נקרע, סחוס בוקע החוצה כמו
ג'לי צהוב אדמדם.
האיש צורח.
גיבורינו מסיים את המהלך באלגנטיות של בלרינה, עם יד קרועה
בידיו, והאדם מיבב נופל לאפר בעקבותיו.
ידידינו העלוב פותח את מעיל הפרווה שלו וחושף לאוויר חור ענק
בגופו, מהטבור ועד לגרון. כאילו כל האמצע שלו הוא פצע אחד
גדול, חלקים ממנו שרופים, חלקים אדומים וטריים, כאילו נאכל לא
מזמן על ידי משהו או מישהו, כאילו חטף פגז בבטן.
אל תוך החור הוא תוחב את היד המפרכסת, -
פשוט מקפל אותה ותוחב אותה פנימה הכי עמוק שהוא יכול.
עכשיו הוא ממשיך ללכת.
והוא לא בוכה, לא רועד או מגיב לסביבתו, אלא רק הולך בעיניים
ריקות.
אך כעבור זמן מה, הוא מתחיל לרעוד - טיפה בהתחלה, ולאט לאט
יותר ויותר בעוצמה.
יבבה בורחת ממנו.
הדמעות חוזרות, ומרוב יאוש, הוא נאלץ שוב לחבק את עצמו חזק
חזק.
הוא עובר עיקול בדרך, ונתקל בבחורה. בעודו מתקדם לעברה, היא
מבחינה בו ומחייכת בהבנה, הבנה כזאת שרק לנשים יש, הבנה כזאת
שתיתן לך את כל מה שאתה צריך, ועוד לפניי שידעת בעצמך שהצטרכת
את זה. היא רואה מהמבט, מהנשמה שלו את הכאב שלו, ופורשת את
ידיה אליו, בכדי לחבק אותו. הוא מתקרב אליה, פורש ידיו, ונכנס
אל בין ידיה, מנתר בזריזות ונאחז בראשה, כמו איזה חרק, ובעודו
נתלה ממנה, ביעילות מחליק לה אצבע אל תוך הגולגולת ומוציא לה
את העין.
הבחורה צורחת.
ידידינו נוחת בסלטה כמטר וחצי אחריה, עם פוף אלגנטי כזה של
אבק, עם עין בין אצבעותיו. הבחורה עומדת ואוחזת בפניה המדממות
ובוכה. גיבורינו פורש את המעיל ותוחב את העין אל תוך החור
הפעור, וסוגר חזק את המעיל, וממשיך ללכת. הבחורה נותרת בוכייה
בצילו.
ושוב, מיודעינו הולך זמן מה ללא עוויתות וללא דמעות - אך שוב,
אחרי זמן מה, הוא חוזר לרעוד ולבכות ולחבק את עצמו בצורה ממש
מעוררת רחמים.
והפעם יותר חזק, כאילו כל יבבה תקרע אותו לחצי.
הוא נעמד לרגע.
הוא נעצר בפעם הראשונה מאז שהוא רוצה לזכור את עצמו, מסתכל
לאחור - ונזרק בחוזקה ארצה מעוצמת צרחותיהם של מאות או אלפים
או מאות אלפי בני ובנות אדם, עם איברים כרותים ועיוותים
ופציעות אנושות פרי ידיו - צרחות נואשות של שאלה נצחית ללא
הברות.
והוא שוכב ומתפתל ומכסה את האוזניים ובוכה, עד שמצליח בסוף
להפנות את גבו אל הרעש ולהמשיך עם כיוון השביל, ולהתרחק מהם.
ולמרות זאת, הוא יודע תמיד שהם עדיין שם, מאחוריו, בעקבותיו,
מחכים לתפוס אותו שוב.
אז הוא לא יכול לחזור אחורה.
ועם דמעות בעיניים, של ייאוש ושל שנאה עצמית ושל חוסר אונים,
הוא סוגר חזק יותר את המעיל והולך אל האופק, בחושבו:
"אולי, יום אחד, החור ייתמלא."
ושם, אחרי העיקול הבא, עומדת בתו הקטנה, מחייכת ומחכה שאבא
ייתן לה נשיקה.