מדהים אותי עד כמה אפשר לראות מהווית הבנאדם כשהוא משחק. את
כולה.
ההוויות הנעות מולי, הנושמות זו לזו, הקונסטרוקציות הנעות
כסקיצות למשחק שולחן. משתטחות מולי.
מפחיד אותי לראות כל כך הרבה, כל כך עמוק, ועם זאת כל כך
פשוט.
קונסטרוקציות, ערימת שלדים מרקדים מולי. כלום החושף בפני את
כולו.
האפשרות בידי, יש לי הכח לשחק בהכל, בכל עצם, לפרק.
האינטימיות המתוחה מולי, כמנשימה אותי, מחייה אותי לכיוון שעוד
לא ראיתי, מוליכה אותי למול הפחד, מובילה אותי לתוכו.
לתוך הכלום המלא כל כך, המפותל כל כך.
לו רק הייתי אני סקיצה נעה, שלד עירום.
אני יראה לדעת כל כך הרבה, אני יראה לגלות את העוצמה.