זאת הפעם הראשונה שאני יושבת מולך ואני לא יכולה לחייך,
אני לא מסוגלת להסתכל עלייך בלי לבכות,
הדמעות שלי מתסכלות אותך ואותי יותר,
נדמה שהסוף במרחק נגיעה,
ואני כבר יכולה להרגיש אותך עוזב, מתפורר ממני...
אני כ"כ צריכה שתחבק ותלטף, תחטא את הפצעים,
תגיד שזה בסדר, תסלח, תנחם,
תחבוש את פצעיי, תנשק את טיפשותי,
תגיד לי שוב שאתה פה... סתם כדי שאהיה בטוחה שלא תלך.
תשיר, ותרדים אותי לשינה טרופה,
מלאה בחרטות וסיוטים.

כשאקום כבר לא תהיה,
לא יהיה כבר זכר ליום שהיה,
למחרת כבר לא יהיה זכר לאיש שהיית,
אתה תמות בתוכי,
ואני אמות במיטתי...