היום עשיתי קרחת. פעם אחרונה, מבטיחה. עבדתי. התפטרתי. שונאת
אותם. אני יושבת בבאר, בירת חובה לפני השינה. "מה את כזאת
צנונית?" הוא שואל עם חיוך. אני מסתובבת עם מבט שנאה ומסננת
עלבונות. מסכן, רק רצה להזמין לצייסר.
שבוע אח"כ רואה אותו שוב. אני כבר לא כועסת. מתנצלת עם חיוך,
והוא סולח עם חיוך.
בבוקר יוצאת מהמיטה בלי להעיר אותו, מתלבשת ומשאירה לו מפתח
צמוד לפתק. "תנעל אחריך, תשאיר אותו בחלון, טוב?"
חוזרת. חמוד, סידר את המיטה. השאיר טלפון. אה... קוראים לו
יואב, טוב לדעת באמת. שולחת sms. חוזר אליי מהר נורא. "באה
לבירה?" בטח, מה כבר יש לי לעשות היום.
אחרי חודש, יושבים בפאב בת"א. מרים איתי לחיים, ואומר" לחיי
הזוגיות שלנו". חיוך. "אבל יואב יקירי, אין לנו זוגיות נכון?"
חיוך נופל. נורא נעלב.
כל הדרך הביתה לא מדבר איתי. בסוף הסכמתי. נו טוב, זוגיות.

החיים יפים, זוגיות זה אחלה, אני מאוהבת.

הוא בגד בי. גם כן זוגיות.