יום שישי. היא מתקשרת ב-3 בלילה. אני שיכורה, בדיוק יוצאת
מהפאב השלישי, בדרך לרביעי. חבר'ה, רגע, טלפון. "מה קורה?"
היא רוצה שאני אבוא. "אבל מאמי, יום שישי, לילה, אין לי אוטו!"

היא מתעקשת. "בסדר, אני אבוא. עכשיו?! טוב, תופסת מונית. אבל
מאמי, חייבת לנתק בשביל להתקשר למונית! טוב, אני מייד מתקשרת
חזרה. מה לקחת? שלם? נו באמת... לא למדת ממני כלום? טוב, אני
באה."
תפסתי מונית, היא לא מפסיקה לשאול אותי איפה אני. "אני בדרך
מאמי, אני בדרך." ציר ראשון ירושלים, לא כיף בלילה כשאת
שיכורה. חלון פתוח לא עוזר. נינה סימון מבקשת ממני יפה לא לעשן
במיטה. איפה אני ואיפה מיטה עכשיו. הנהג לא מבין למה אני
בטלפון והדבר היחיד שאני אומרת זה שאני בדרך. גם אני לא מבינה.
העיקר שהיא מרוצה.
אני מגיעה. הדלת פתוחה והדירה קפואה. היא שוכבת עירומה על
המיטה, חושך, שקט.
אני מכסה אותה, שמה את נינה בגרסת בוקר חיננית ומלאת חיים עד
כמה שניתן, מדליקה קצת אור ומסתכלת עליה. למה לקח לך כל כך
הרבה זמן היא שואלת אותי. "מאמי, עברה רק חצי שעה, זה היה הכי
מהר שיכולתי." אני הולכת להקיא ומורידה את האיפור. חוזרת לחדר.
ורה לקחה בול שלם לבד. מצחיקה. היא חושבת שהיא עמידה כמוני.
באמת יפה לה. נתתי לה שני ראשים, שתירגע. כבר 10 בבוקר. היא
שואלת עוד כמה זמן זה ימשיך. "יהיה בסדר," אני עונה.
מקלחת אותה, שולחת במונית לעבודה.
בלילה היא חוזרת, מבקשת שאני אעבור אליה. אני עוברת.

עברו חודשיים. עכשיו היא רוצה מרחב. היא לא רוצה לספר לי מה
היא עושה ועם מי. מסתבר שאני מעיקה עליה עם הדאגה שלי. יופי
מאמי.

אני חוזרת למרכז עוד שבועיים. מתחילה מחדש שוב.
מי היה מאמין שבשביל שהיא תתאזן אני צריכה לצאת מאיזון.

איזה מאמי ניקה.