27.9.05                              

..."אני יושבת פה בלי לדעת מה אני צריכה לעשות. אני יושבת,
שומעת מה שאנשים מסביבי אומרים. שומעת, לא מקשיבה. אני חושבת
על משהו אחר, אני חושבת על מה תעשה בדקה הבאה, בשעה הבאה, מה
תעשה כשאני אעמוד מולך. אני הורגת את עצמי עם המחשבות האלו.
אני מתגעגעת אלייך המון. אני רוצה להחזיק בך, ללטף אותך, לדבר
אלייך, ומעל הכל, לאהוב אותך, אבל אתה לא כאן. אני לא יכולה
להפסיק לחשוב עלייך, לא יכולה לשכוח אותך, לא עכשיו, לא תמיד.
אז מה אני אעשה עם כל זה? מה יש בידי לעשות?
אתה זוכר את כל הימים האלו שבילינו יחד? את היום שראיתי אותך
בפעם הראשונה. נראית כל כך יפה, נראית כל כך...הייתי בהלם
כשראיתי אותך. בגלל זה ברחתי, ידעתי בתוך תוכי שאתה משהו
מיוחד, שונה מאחרים.
ובחרתי להאמין בך, לך. בחרתי לספר לך את כל הדברים שחשתי צורך
לספר, בלי לחשוב אפילו לרגע, למה שזה יכול להוביל בעתיד. ואתה
מצידך, רק נהנית, זה היה בשבילך ממש שעשוע. לא חשבת מה יכול
לקרות, וגם אם חשבת, לא עצרת את זה. חשבת שתוכל לעצור את הכל
כשתרצה, חשבת שתוכל לעזוב את הכל ככה וללכת. טעית.
למה? למה עזבת אותי ככה עם כל הכאב הזה, לבדי. מה עשיתי לך?
אהבתי אותך, והייתי זקוקה לך, אבל לא באת. אני יודעת שעזבת,
שעזבת לתמיד, שלא תחזור כדי להגיד שאתה מצטער, שהכל בסדר,
שחזרת כדי להישאר, שלא תעזוב אותי עוד לעולם, שאתה באמת אוהב
אותי, כשם שאני אוהבת אותך, שאתה מתגעגע אליי... אבל אתה לא,
נכון? כי אם היית מתגעגע היית מתקשר, היית בא, היית מנסה לעשות
הכל כדי לסלק את העצב הזה מליבי.
אני יודעת שאהבת אותי, אני יודעת. ראיתי את זה בעינייך, שמעתי
שאמרו זאת שפתייך, אהבת אותי.
ועכשיו?"