אני הולכת לי ברחוב בעיר הגדולה
בין כל המכוניות וגושי הביטון שנקראים בתים.
מנסה לנשום עמוק , להנות מהאוויר
אך בכל נשימה שלי אני מכניסה עוד אוויר מזוהם, ואני כמעט
נחנקת.
כמה נפלא, כל נשימה כזו מעלה ב 0.1% לחלות באיזו מחלה.
כן, אבל איך אני יסתדר בלי המכוניות
הרי זה ישבור לי רצף של כמה חודשים של צפיה בכל סדרות
הטלוזיה,
הרי בעצם ההליכה הרגל אני יבזבז את הזמן ויפסיד את הטלנובלה
הבאה.
הו ,גיבורי הטלנובלות שאי אפשר לגעת בהם, רק דרך המרקע
והכל כך לא מציאותיים...
פעם.... פעם אבי היה הגיבור שלי. הערצתי אותו על כוח הסיבולת
שלו והידע הרב. הוא היה בחור חסון ותמיד פעל למען כולם.
אבל היום אין הרבה אנשים כאלו. היום לאנשים יש לב קפוא, בדיוק
כמו המזון שאנו אוכלים, הכל סינטתי לא אמיתי.
האנשים דואגים בעיקר לעצמם ומשנים את עצמם באלף וריציות שונות
כדי להתאים את עצמם לסביבה.
והכל הכל מעשה מכונות וחומרים שהוכנו במעבדה, ושוב כל ביס כזה
מגדיל את הסיכוי לחלות.
אבל איך אפשר בלי המזון הקפוא, כמה דקות וכבר יש לך ארוחה מלאה
ומשביעה.
פעם.... פעם היה זה תהליך של שעות עד שהייתה ארוחה מוכנה.
אני זוכרת זאת, כל המשפחה התגייסה למען הארוחה. אבי הלך לקניות
בשוק, אחיי הגדולים היו אחראים על איסוף העצים ואני ואחיותי
עזרנו לאמא להכין את האוכל ולבשל.
אני לא אשכח את האושר הזה אחרי שכולם סיימו את מלאכתם וישבנו
יחד כל המשפחה לאכול את הארוחה המיועדת.
ואחרי הארוחה הייתי מסתובבת בשדות שליד ביתי.
ביתי שבשדות, היה בית כל כך יפה. אומנם הבית היה קטן וכל האחים
היו ישנים באותו חדר אבל הנוף שבחוץ והחום שהיה בבית היו שוים
את הכל.
לא, כל זה הבל הבלים! היום אנחנו ממוגנים בבתים שלנו , לא
חשופים לחיות פרא או לאנשים מפוקפקים. אנחנו כל-כך ממוגנים
בביתנו שכמעט איננו יוצאים החוצה, כדי שחס וחלילה לא יקרא לנו
משהו.
כן, אנחנו נמצאים בתוך גושי הביטון שלנו, כך בטוח איש לא יגע
בנו.
אך פעם הייתי ציפור החופש, אומנם פגיעה, אך חופשיה ועושה כל
העולה על רוחה.
היום, היום אני סתם אישה בטוחה. |
