צלצול פעמון.
"שלום, שמי רונן, ואני נציג של 'חומה ביטוחים', האם אתם
מעונינים בביטוח מקיף צד ל'?"
"אתה צוחק, נכון?"
"אדוני, באמת, אני רציני לגמרי. בטוח מקיף צד ל', עכשיו במחירי
היכרות. אתה יודע, הדולר יורד, כולנו מורידים מחירים."
"אה, אני הבנתי אותך. אתה מ... נו, יצפאן! נכון?! איפה, איפה
המצלמה, איפה יגאל? יגאל! יגאל! אני עליתי עליך יא כלב!"
"אדוני, אדוני, אני מבקש. אני פה בעניין רציני. באמת. אני סוכן
מכירות של חברת חומה, ואני מנסה לעניין אותך בתוכנית הביטוח
המקיפה החדשה שלנו, ביטוח צד ל'."
"אה... בטוח שזה לא יגאל? איי, חבל... אז מה, מה אמרת? צד ל'?
מה זה כולל, צד ל'?"
"אני שמח ששאלת, אדוני. ובכן, חברת 'חומה ביטוחים' מציעה לך
ביטוח מקיף מפני נזק רגשי מכל הסוגים. אני מדבר על-"
טראח.
מבעד לדלת הסגורה הוא שומע את קולות הלגלוג שהוא למד להכיר
היטב בשבוע וחצי האחרונים.
"את שמעת את זה, ציפי? הם מוכרים עכשיו ביטוח מפני נזק רגשי!
אני מוכן להישבע לך שזה מישהו מפספוסים. תבדקי, תבדקי מתי
התוכנית הערב!"
הוא פולט אנחת ייאוש ומסתובב לכיוון המעלית. כבר שש בערב, סוף
היום. עוד יום עבודה בלי רווחים. מעניין איך מוכרים אחרים
מסתדרים עם האזורים שהם קיבלו. אבל זה באמת מגוחך. הוא לא יודע
כבר מה מגוחך יותר - העובדה שהוא משחק אותה מוכר ביטוח, אחרי
שנים שאף-אחד לא שמע על המושג הזה, או העובדה שהוא מוכר ביטוח
מפני נזק רגשי.
צעדים. צעדים תכופים שמתקרבים מצידה השני של הדלת.
הוא נעצר, מסתובב חזרה. הדלת נפתחת לכדי חריץ הצצה קטן, ואז
לרווחה. היא עומדת מולו, ילדה, נערה, היום כבר אי אפשר לדעת
איך הן מעדיפות. שיער חום גולש, עד הצוואר. היא מרימה מבט -
ומראה עיניים, שבמצבן הרגיל היו בוודאי ירוקות, אבל עכשיו הן
אדומות, נפוחות ועצובות, ככה שהירוק כמעט נעלם לגמרי, ובמקומו
יש משקעים של מלח-דמעות.
"נעמה," היא מושיטה יד רועדת.
"רונן," הוא מוציא מטפחת מהכיס ומציע לה, אבל היא מחייכת ומראה
לו את ידה השניה, שאוחזת בחוזקה בקופסת קלינקס.
"בוא, רונן, ניכנס למשרד שלי," היא מצחקקת קצת ומזמינה אותו
להיכנס. הוא לא כל כך מבין לאן זה מוביל, הוא לא בטוח אם הוא
לא מפר במקרה איזה תקנת חברה. אבל הבוס שלו הבהיר שתוך שבועיים
הוא חייב להראות תוצאות, או שיחליפו אותו.
"ההורים שלך כרגע זרקו אותי החוצה. לא אכפת להם?"
"ההורים שלי לא יודעים, ובכלל, אני פה הקליינטית," היא אוחזת
בידו וגוררת אותו דרך המטבח אל החדר שלה, וסוגרת אחריה את
הדלת.
החדר הוא טיפשעשרי למהדרין - כמה פוסטרים של שוברי קופות
מפוזרים על ארבעת הקירות, מיטה זוגית, טלויזיה קטנה, שולחן
וכיסא.
"אולי זה לא כדאי," הוא מנסה להתחמק.
"שב!" היא מוחה דמעה מבצבצת ומוסיפה טישו מקופל לערמה בפינת
החדר, שבעברה הרחוק היתה כנראה פח. "אז, רונן, מה בדיוק ניסית
למכור לאבא האינטיליגנט שלי?"
"אה... אני... ביטוח..."
"אהה. איזה ביטוח?"
"אה..."
"תשמע, רונן," היא קמה לפתע מהמיטה, ומוציאה ממגירה בשידה
קופסת מתכת נעולה. היא מסובבת צירוף סודי והקופסא נפתחת בקול
נקישה. "אתה רואה מה יש פה, רונן? זה כסף, שאני חסכתי. שבעת
אלפים שקל, בערך. הייתי אמורה להפקיד אותו בחשבון בנק ולבזבז
הכל על טיול לפני הצבא, אבל," היא מגניבה מבט לתמונה שעל
השידה, בה היא ובחור נראים מחובקים, "כנראה שזה לא ייצא אל
הפועל. אתה רוצה את הכסף הזה, רונן?"
"אה..." הוא מתאמץ להיזכר בכל העקרונות הממולחים שלימדו אותו
אז, ברקנאטי. בשביל מה הוא הלך לבית-ספר למנהל עסקים אם לא
בשביל הרגעים האלה. טוב, אולי לא אלה ממש, אבל העיקרון זהה.
כריש, הוא חושב לעצמו, תוקף ברגע שהוא מריח דם, והוא אפילו לא
מסוגל לתקוף כשמשפריצים עליו את הדם עם צינור. הוא מרים מבט
אליה. שיירים של איפור קל מרוחים בכתמים על הפרצוף. "אני באמת
לא חושב שזה אפשרי, נעמה. אני..."
היא שוב בוכה.
"נעמה, תקשיבי... אל תבכי. אני פשוט לא רוצה לנצל אותך או משהו
כזה, זה הכל."
"אבל אתה לא מבין," היא בקושי מחברת מילים, "בדיוק בשביל זה
אני צריכה אותך!"
"אוקי, אוקי, בואי נעבור על זה. רק בבקשה, תפסיקי לבכות."
"תודה," היא מנקה את העיניים היפות שלה, כך שהירוק החד שוב
מופיע.
"חברת חומה ביטוחים, נעמה, החברה שאני מייצג, מציעה כעת
במחירים חסרי תקדים ביטוח חדשני ומודרני - ביטוח מנזק רגשי.
כן, אחרי ביטוח חיים, ביטוח מפני אובדן כושר עבודה וביטוח רכב
- הגיע הביטוח הבטוח. אנחנו, החברה, מתחייבים לפצות אותך,
המבוטחת, על כל נזק רגשי שייגרם לך, בהתאם למסלול אותו תבחרי -
צער, אובדן, חרטה, עלבון, פחד, כעס או געגוע, בהתאם לפרמיה שאת
משלמת, בצמוד למדד יוקר המחייה, ובהתחשב בעלייה בריבית
הריאלית, כפי שמפורט-"
"מה זאת אומרת פיצוי?"
"כסף, כמובן. זאת אומרת, פיצוי כספי, מלא ומיידי. נגיד, אם
אהבת נורא את חיית המחמד שלך, והיא מתה בתאונה, או מזקנה, חברת
הביטוח תפצה אותך על הנזק הרגשי בסכום שבין חמשת אלפים לשבעת
אלפים ש"ח, בהתאם למידת הקרבה. או, נגיד שבחרת ללכת עם החברים
שלך לסרט, אבל בדיוק בטלויזיה היה סרט שרצית לראות - החברה
תפצה אותך בסכום שבין חמשת מאות לאלף ש"ח, בהתאם לחשיבות
הפספוס. כך, במקום להצטער, תפצי את עצמך בקניית נעליים,
לדוגמא. החברה מתחייבת לפצות אותך ככל שיידרש, עד כדי שהנזק
הרגשי ימוזער, כמובן בתנאי ש-"
"תנאי?"
"כן. בתנאי שתעמדי בקריטריונים למבוטחת. את מבינה, כמו שאי
אפשר ביטוח חיים לאנשים עם נטיות התאבדותיות, כך אי אפשר למכור
ביטוח נזק רגשי לאנשים שמפקירים את רגשותיהם, או אנשים שמועדים
למשברים נפשיים."
"כלומר?"
"כלומר שבנוסף לתשלום הפרמיה החודשית, את מחויבת להחזיק עלייך
בכל עת את המכשיר הזה," והוא שלף מהתיק מחרוזת ארוכה עם תליון
לב. "תחשבי על זה כגרסה המודרנית לחגורת הצניעות של ימי
הביניים - ברגע שהתליון מזהה מצב רגשי עם סיכון פוטנציאלי, הוא
מתחיל לשדר פולסים חשמליים. זה לא כואב, אבל זה משנה את הרגש,
מקהה אותו, רק בקצת."
"אה, זה הכל? אם ככה, איפה אני חותמת?"
"בטוחה?"
"בוודאי... הייתי קונה את התליון הזה לבד, אבל העסקה כולה
נשמעת לי מצוינת," היא מוחה עוד דמעה, ומציצה שוב בתמונה שעל
השידה. "הזדמנות של פעם בחיים."
"אם כך," רונן שולף חבילת טפסים צבעוניים מתחתית התיק, "הבה
נפצח בטקס החתימה."
דקות ארוכות לאחר מכן הם סיימו. רונן עונד את התליון על צווארה
של נעמה, שדמעותיה יבשו כמעט לגמרי.
"אני יודע שזה לא ענייני, אבל אולי את מוכנה לספר לי מה קרה
בינך לבין החבר שלך?"
"אתה בוודאי מדבר על החרא הבוגדני שהריח העגום שהוא השאיר בחדר
שלי כמעט חונק אותי והפרצוף המכוער שלו מקשט את התמונה היפה
שלי."
"אה... אני חושב... יש לו אולי שם קצר יותר, מטעמי נוחות?"
"כן. אורי."
"מה אורי עשה?"
"רונן, עזוב, אתה עשית את שלך. תודה רבה לך, באמת. הפכת את
החיים שלי להרבה יותר קלים, ואת העתיד שלי להרבה יותר ורוד. אז
בוא נשאיר את העבר כמו שהוא, טוב? לפני שאני אזדקק לעוד קופסת
טישו..."
"מצטער... באמת לא ענייני. בכל אופן, נחמד היה לעשות אתך
עסקים, נעמה. אני אלך לי."
"חכה רגע... טוב... זה סיפור ארוך, אבל בסופו של דבר, החברה
הכי טובה שלי, בוידוי היסטרי, סיפרה לי שהוא בגד בי, ועוד
איתה. האידיוט. אני עד עכשיו לא מאמינה שבטחתי בו, שאהבתי
אותו. אני כזאת טיפשה," נעמה כבר שולחת יד לקופסת הטישו. "בוא,
אני אלווה אותך לדלת."
"תגידי, נעמה," רונן שואל כשהם מגיעים לסף דלת הבית, "יש עוד
נערים או נערות בגילך בבניין?"
"יש בחור אחד שגר שתי קומות למטה, אבל אני לא כל כך מכירה
אותו."
"שוב תודה, ולהתראות. תרגישי טוב."
עכשיו הוא כבר מצטער שהוא שאל אותה את השאלה האחרונה. מה, הוא
השתגע? להתחיל לנצל עכשיו רגשות פגועים של בני נוער למטרות
רווח? הם בני נוער, כל הרעיון הוא שהרגשות שלהם יפגעו. הוא ממש
פסיכי. אבל רגע, מצד שני, הם גם בני אדם, וגם להם מגיע ביטוח.
מה לעשות, מה לעשות. אולי כדאי שהוא בעצמו יחתום על איזה
פוליסה לביטוח מפני הנזק הרגשי של חרטה.
הוא יורד שתי קומות למטה ומצלצל בדלת. צעדים קלים נשמעים מהצד
השני, הדלת נפתחת לרווחה. הפרצוף מוכר. הוא עומד שניות ארוכות,
לתדהמתו של הבחור, מנסה להבין מאיפה הוא מכיר אותו. ואז, הוא
שם לב לתמונה שעומדת על הדלפק בתוך הבית.
"אורי," רונן שואל אחרי שהם מסיימים לחתום, "עכשיו כשאתה מבוטח
היטב מפני 'הטירוף הנשי', כמו שקראת לו, אולי תספר לי מה קרה
בינך לבין נעמה?"
"אה... הפסיכית הזאת. חברה שלה, מכוערת כמו אנ'לא-יודע-מה,
נדלקה עליי, ובגלל שלא התאים לי, המציאה סיפור שאני בוגד. אתה
מבין? ונעמה בלעה את זה במכה. ככה זה נשים, אני אומר לך."
"אהה. וסיפרת לה הכל, והיא לא האמינה?"
"איזה... נראה לך? היא לא מוכנה להקשיב למילה שלי."
"אה... טוב, תודה."
בסוף אותו יום כבר היו לו ארבעה קליינטים. ביום למחרת הוא
החתים שמונה. בסוף אותו שבוע הבוס ביקש לעבור על הניירת, כי
הוא חשד שרונן מזייף מספרים בשביל להישאר במשרה. שבוע לאחר מכן
רונן החליף את הבוס, ושבועיים אח"כ - מונה לראש החטיבה לביטוח
מפני נזק רגשי. הוא אפילו חתום על הפטנט הבינלאומי שחברת 'חומה
ביטוחים' הוציאה על התוכנית ועל התליון המפורסם.
מאז הוא רואה אותם תמיד, בכל מקום. בחורות שהחברים שלהן בצבא,
בחורים שהחברות שלהם גרות בעיר אחרת. מתלבטים כרוניים,
רומנטיקנים ללא תקנה, הרפתקנים,אנשים ללא כישורים חברתיים -
בחורים ובחורות מכל הגילאים, שהדבר היחיד המשותף להם הוא
התליון שמציץ מאחורי צווארון החולצה.
לפעמים הוא חושב שהכל לטובה. שעכשיו הם כולם בעצם מאושרים
יותר, בטוחים יותר. לא נפגעים או מרומים. לא מצטערים. אבל אז
הוא נזכר בעיניים של נעמה, בירוק החד על הרקע האדום, והוא
משווה אותו לאפור החיוור בעיניהם של השאר, ומבין שהביטוח המקיף
היחיד הוא בדידות. |