הוא החליט לנסוע לאיזה הר בדרום. לבד, באוטובוס. ההורים כבר
יגלו את זה אחר כך. הוא השאיר להם פתק וכתב לאן הוא הלך. הוא
אהב את הדרום.
מאז גיל חמש, הוא היה מטייל שם, יושב, מקשיב, מתבונן. הוא לא
ידע למה המקום מיוחד בשבילו, אבל הוא היה. אולי בגלל המראה
המרוחק הזה, השקט, הנקי, הבתולי, שהיה לדרום. הוא טיפס על ההר
לאט-לאט, צעד אחר צעד, מנסה לקלוט כל ריח, מראה וצליל שיוכל.
הוא הגיע לראש ההר, לא הרבה זמן אחרי שהתחיל בטיפוס. הוא תמיד
היה טוב בזה.

הוא הביט למטה.

"תעשה את זה. עכשיו." אמר לעצמו, "זו ההזדמנות. אתה יכול לעשות
את זה." עודד את עצמו, כמו דמות בסרט, מתכוננת לפגישה עם
הגיבור הרע. "אתה יודע שזה מה שטוב בשבילך. מה שאתה צריך
לעשות."

בכל זאת, הוא החליט לחכות קצת. הוא ישב, הביט בשמיים וחשב.

אחרי שהוא יעשה את זה, כולם יאהבו אותו. ילדי הכיתה שהיה
מרביצים לו, כאילו בצחוק, וצוחקים עליו בכל הזדמנות, יאמרו
שהוא היה חבר טוב, שתמיד היה בשביל לעזור, שאהבו אותו כמו שלא
אהבו אף אחד. המורים שהיו מכשילים אותו, מתלוננים על רשלנותו,
מוציאים אותו מן השיעורים, יחשבו עכשיו שהיה תלמיד מצטיין וילד
נהדר. ההורים שלו, שהיו מתעלמים ממנו תמיד, ושוכחים מקיומו,
יבלו עכשיו כל דקה, כל שניה, כל חלקיק של זמנם במחשבות עליו.
אפילו הכלב שלו, שהיה נוהג לנשוך אותו ולנבוח עליו יבכה עכשיו
בלילות.

הם כבר לא יקראו לו פחדן. גם לא הומו. הם יחשבו שהוא מדהים,
אמיץ, כמעט קדוש.

גם העיתונים והטלוויזיה ידברו עליו. וזה מה שחלם תמיד, להיות
מפורסם. זהו, עכשיו, אחרי זה, כל זה יקרה. הוא קם וחזר למקום
שבו עמד קודם. הסתכל שוב למטה. אותו קול שעודד אותו קודם המשיך
זאת. אבל הפעם הצטרף עוד קול. הוא זעק, אמר לו שאסור לו לעשות
את זה. שהוא רק יפסיד מזה.

אבל הקול השני כבר לא שינה כלום. הוא כבר השתכנע. הוא ספר עד
שלוש
וקפץ.