27/11/05

חמש מאות תושבים פונו. בולדוזר מחק את הצריפים ואת בקתות
הדייגים בחוף.  
מהמעברה נותר רק הצריף של ג'אנט תורג'מן. קרוב לקו המים, שרדה
גם בקתתו
של חליל הדייג.
נציגי הרשויות, באו לשדל את  'ג'אנט העקשנית ושתי בנותיה'
להתפנות. לא הועילו הפצרות ולא איומים.  
צמד נעלי ילדים היה תלוי בחלל המרפסת של התורג'מנים. וג'אנט,
קשת היום, עם רגליה הנפוחות, לבושה באחד הקומביניזונים, שבעלה,
מוריס הדייג הביא לה אז בימי אהבתם, נהגה להצביע על זוג
הנעליים הקטנות ולהפליג לימים בהם הסנדלר, הצדיק הקדוש, היה
מתקן נעליים ומרפא במו ידיו את הקטנים זבי החוטם.
עליזה בתה, היום בת שמונה עשרה. כשעוד הייתה בת חמש, זכתה
שהצדיק הקדוש יתפור לה את זוג הנעליים הזה.
ג'אנט הייתה נאנחת ומפטירה, שאם לא הגויה מגדה, היה מתקן
הנעלים, בעל הנס, מחזיר אליה את מוריס שלה. ואז, כמו אירע הדבר
אך אתמול, הייתה מצביעה על הקומבינזון שעליה ומכריזה,
'הייתה לנו אהבה גדולה. חמישה קומבינזונים קנה לי מוריס שלי.
וכמה סבונים. ופרפיום. הכל הביא לי מהימאים בעיר התחתית.
כשכולם היו שותים את הזבל הזה - ה'ציקוריה', הייתי אני מגישה
לאורחים שלי קפה מברזיל תוצרת חוץ'.  
ג'אנט מחקה במחי יד את הזיעה השמנונית ממצחה. מאז עזב מוריס
שמנה וחלתה ברגליה. ועדיין מתחת לקובמביניזונים הלב שלה פועם
ומחכה. יום יום היא מתפללת דרך הנעליים האלה, לצדיק, שיחזיר לה
את מוריס שלה.
את מתקן הנעליים זכרו הרבה אנשים. הוא היה איש שמן עם קרחת
שחומה וקווצות שיער לבן פרוע בצדי ראשו ופנים גדולות עגולות
כפני בודהה. אז, כשהמעברה עוד מנתה כמה מאות משפחות, היה אחת
לשבוע עובר בין הצריפים והאקליפטוסים עמוס באימום ובשאר ציוד
הסנדלרות שלו ומשמיע מן קריאה מוזרה
'מתקהעייים!' מתקהעיים...'
בעקבות הקריאה המשונה היו מזדנבים אחריו כמה ילדים זבי חוטם,
יחפנים. וכשהיה מתישב בצל ההאקליפטוס העקום, פורש את ציודו,
היו גם הם מתישבים בחצי עיגול סביבו בוחנים אותו בענין רב.  
אחת מנשות המעברה הייתה מגישה לו נעליים לתיקון. והסנדלר בעל
פני בודהה, תחת עלוות העץ, היה חותך פיסות עור בסכין חדה כתער.
עם פה עמוס מסמרונים זעירים,
היה דופק בפטיש קטן בעל ראש שטוח. בעת העבודה לבשו פניו עוויות
משונות והשפתיים הצמיגיות היו נעלמות תחת קפלי הפה. לא היו לו
שיניים. וגם לא מלים.  
ברגר, הרומני הדתי, היה חולף בבוקר על פני הגזע העקום. בראותו
את הזאטוטים מקובצים סביב הסנדלר ומתבוננים בענין רב במלאכתו
היה מחייך ופולט, 'מזרה ישראל יקבצנו'.
יותר מכל ריתקה את הילדים הפסקת האוכל. האיש היה מוציא
מציקלונו שתי פרוסות עבות של לחם שחור, כבד. בתווך מרגרינה
ומלפפון או גמבה. כל פניו השתתפו באכילה... הקטנים עקבו
בעיניים קרועות אחר נגיסות הפה חסר השיניים. השפתיים הצמיגיות
שמשנות צורה ונשאבות פנימה והחוצה. ציקצוקי ההנאה. הפה העסוק
בלעיסה. השפתיים הנפגשות היו משמיעות שוב ושוב מן 'פלאץ' דמוי
מחיאת כף רפה, ילדותית. הייתה זו תאווה מרוכזת, אך רכה וחסרת
שיניים.    
בין הילדים הייתה גם עליזה. בתה בת החמש של ג'אנט תורג'מן.
צריפם של התורג'מנים ניצב במרחק מה מול האקליפטוס העקום.
וג'אנט, הטרודה ברוחמה בת השנה, ובעבודות הבית, הייתה מעיפה
מדי פעם מבט רופף לוודא שעליזה נמצאת עם קבוצת הילדים לא הרחק,
תחת העץ העקום.
ידיה של ג'אנט, שהייתה אז אישה צעירה,  אם לשניים ובהריון, היו
תמיד מלאות. וגם נוספה לה הדאגה למוריס בעלה. הוא היה מדייג
בסירה לצד הדייגים הערבים.
לקראת הבוקר היה שב עם הדגה עייף מהורהר. עיניים מזוגגות,
כאילו בא מארץ רחוקה. והיא למדה לברך על שובו ועל המזון שהביא.
ריח טיגוני דגים שלט בחלל הבית. ובשעות אחר הצהריים עלתה נגינה
ניפלאה. מוריס שלה נגן על באגלאמה, כלי מיתרים דמוי באנג'ו.
בצובטו את המיתרים כל לב שומע היה נכמר.
ואז, כשמוריס הצטרף עם הבאגלמה שלו לחפלות החשיש שערכו הדייגים
הערבים לאחר שמשו את הרשתות עם הדגה, הייתה ג'אנט קמה בוקר
בוקר אחוזת דאגה. וכשנעמד בפתח הצריף הייתה מברכת בסתר ליבה על
שאבי ילדיה, מפרנס הבית, חזר אליהם בריא ושלם.
פעם אחרי לילה של דייג המתינה לו מבוקר עד ערב ומוריס שלה לא
חזר. לפני רדת החשיכה השאירה את 'עליזה הגדולה' עם רוחי בת
השנה, ורצה לחוף, שוטטה בין הבקתות והפחונים של הדייגים הערבים
מחפשת אחרי מוריס שלה. חליל, דייג ערבי עול ימים, פנה אליה,
הצביע על הסירה של בעלה שעגנה קרוב לחוף ואמר שמוריס לא יצא
לדוג הלילה. הצעיר לא ספר לה שלפני יציאה לים נוהג מוריס לבוא
אצלו לבקתה. וגם לא סיפר כי מדי שבועיים מחכה מוריס עם סירתו
בלב ים לאבוב המגיע מהלבנון וכי את החשיש המוברח הוא מסתיר כאן
בבקתה שלו, מפני השוטרים, המציפים את המעברה. הם אינם מתקרבים
לבקתות הדייגים הערביים.
עם האבוב הראשון הפסיק מוריס לדוג. הוא הביא לג'אנט חמישה
קומביניזונים שקופים למחצה בצבעים שחור וורוד תכלת, אדום ולבן
וכמה פרפיומים שקנה מהימאים בעיר התחתית ליד הנמל. מעתה נראה
תכופות חולף על פני צריפי המעברה בחליפה מחויטת, בחולצה לבנה
עם צווארון מגונדר ועל החזה הפתוח 'גורמט' - תליון זהב כבד
ונעלי שפיץ שחורות מנקרי עיניים. טקסי היה מגיע לכאן במיוחד
כדי להסיעו לעיר.
העלמויותיו הלכו ותכפו, הלכו והתארכו. יומיים שלושה וגם ארבעה.

וכשהיה חוזר היא הייתה מחכה לו באחד הקומבינזונים היפים. אך
רוחו הייתה רעה עליו, כמי שנזרק חזרה לכאן בעל כורחו.
ג'אנט עברה ימים קשים. מטבעה לא הייתה דברנית אך ידעה שגברים
בנויים אחרת.
לפיכך הקפידה במסירות רבה לשמור על הבנות והבית. הייתה לה
'לאימא תורג'מן' את עליזה בת החמש ורוחמה בת השנה ובטן בולטת
וחדה שכלם ניבאו לה כי הפעם סוף סוף תלד בן.
מאז האבוב הראשון חליל היה מביא לביתם סלסלה מלאה דגים. ופעם
בהתלהבות של בן עשרים גדש את סל הנצרים בקלאמרי, שרימפס,
וסרטנים. וג'אנט, מבוהלת, למראה השרצים האלה, הרימה עליו את
קולה. ומאז היה מחייך עם שיניו הלבנות על רקע עורו החום ואומר
בעברית הרצוצה שלו, 'במוריס, אני שם רק דגים יהודים'.
הנה כי כן, טרודה בעולמה די היה לג'אנט להעיף מבט לעבר העץ
הנטוי ממול ולדעת שעליזה שלה נמצאת שם בין הילדים.
יום אחד הגיע עליזה בת החמש הבייתה וגרביים יפות וורודות עטרו
את כפות רגליה.
"מי נתן לך את הגרביים?", התפלאה האם. בימי קיץ אלה הייתה
עליזה, כמו ילדי המעברה האחרים, משחקת בחוץ יחפה.
הקטנה תלתה בה עיניים גדולות.
מי נתן לך את הגרביים?
'סבא', פלטה הקטנה
'איזה סבא?'
'מהנעליים' אמרה הילדה.
''מתקן הנעליים?!' השתוממה ג'אנט. היא הפשילה את הגרביים כדי
לגלות שכפות הרגליים להפתעתה היו שטופות, רחוצות.
היא עזבה את עליזה ופנתה לעבר האקליפטוס העקום.
'סבא', קראה.
הוא הסתובב אליה.
'אתה נתת לילדה שלי גרביים?!'
הוא אישר בראשו. מלבד קריאתו המכריזה בעילגות על בואו מעולם לא
שמעו אותו מדבר.
'תודה לך. באמת תודה רבה סבא'.
פני בודהה הנפולות עטו חיוך חסר שיניים.
'עשיתי דגים. תבוא תאכל'.
הוא המשיך לחייך.
'תבוא, למה תלך ככה אחרי יום עבודה בחוץ'.
הוא עשה תנועה סיבובית בכף ידו כאומר, 'פעם הבאה.'
'אבל תבוא', הוסיפה ג'אנט. ונישקה את ידו. 'תודה סבא'.
מאותה פעם כל שבוע הייתה הילדה מופיעה בפני האיש תחת העץ עם
צלחת מכוסה ובה מנה של דגים ואורז מעשה ידי ג'אנט. מאוחר יותר
הייתה חוזרת לביתה  מאושרת, עם
לחיים סמוקות והצלחת וכלי האוכל שבידה שטופים.
מה הוא אמר, הייתה ג'אנט שואלת.
'תודה'.
'הוא אמר תודה?', התפלאה האם. איש לא שמע אותו מדבר.
הילדה אישרה בניע ראש נימרץ.
ג'אנט לא נתנה את דעתה במה שקורה. היא הבחינה כמובן כי הנזלת
של עליזה והשיעול הטורדני פסק ועיני הילדה ברקו וחיוך עטר את
פניה. אך כלל לא שיערה מה שקורה שם
מתחת העץ. מדי פעם הייתה שולחת אותה עם זוג נעליים או כפכפים
לתיקון. ועליזה הייתה מחזירה אותם מתוקנים ומצוחצחים למשעי.
מעולם לא לקח פרוטה. לפיכך המשיכה ג'אנט לשלוח לו את ארוחת
הצהריים. ועליזה הייתה ממשיכה לחזור משם ברגליים מצוחצחות
ונקיות כאילו יצאו זה עתה מטבילה באמבטיה.
ג'אנט האם לא חשדה בכשרים. גם על עסקיו המפוקפקים של מוריס שלה
לא ידעה דבר. רק עקבה בחשש אחר העלמויותיו. אהבה אותו בדרכה
שלה. לפיכך הבליגה כדי שחלילה לא תאבד אותו.
מתקן הנעליים היה היחידי אשר ידע לאן נעלם מוריס.
מדי יום נהג הזקן לחנות עם כלי מלאכתו בשכונה אחרת בעיר. הוא
היה אלמן. ובאחריתה של  שוטטות ברחובות חיפה היה חוזר לחדרו
כדי להניח את ראשו על הכרית הקרה שיד אישה לא נגעה בה ימים
רבים.
בימי ששי עבד על המדרכה ברחוב אלנבי בפתח חדרו הקטן. ויום אחד
ראה ממול, מעבר לכביש את בעלה של ג'אנט יוצא מבנין אבן בו
התגוררה אישה גדולה, יפה, שפעם הגישה לו זוג נעליים לתיקון.
הוא זכר את מחלפות השיער והמסרקות ומחרוזת הפנינים על צווארה
והשמלה המהודרת ופניה העשויות בפוך. הרבה דברים ראה מתקן
הנעליים בשוטטויותיו ברחבי העיר אך פניה של האישה הזו הותירו
בו את רישומן.
מאז בחולפו על  פני הבנין בו התגוררה היה שומע את צלילי
הבאגלאמה הרוטטם של מוריס.
במעברה היו הילדים היחפנים מחכים בכליון עיניים שהזקן יסיים את
עבודת יומו. או אז היה מוציא מטלית לחה ומנגב את כף הרגל הקטנה
והמלוכלכת של כל ילד. בידיו כל רגל מרופשת חזרה להיות כרית
וורדרדה של בשר רך וענוג. רק אז היה מתחיל למשש את כפות
הרגליים של ילד קטן זה ואחר כך של ילדה זו, משמיע אגב כך מיני
המהומים כמו עונה לעצמו בפה סגור על שאלות שהבשר הילדי עורר
בין אצבעותיו. כך היה עובר מזאטוט למשנהו בשקידה, בחרדת קודש,
שוטף את הרגל במטלית  וממשש את כף הרגל, מהמהם, מאשר ומסכים
וחוזר ובודק. לפני שפרש מהם היה מחלק לקטנים סוכריות דמוי פלחי
לימון ותפוז והללו היו חוזרים לבתיהם מאושרים ועולצים. איש לא
נתן את דעתו על כך. גברים היו
טרודים בעמל יומם ונשים איכלסו בקירבן דאגות של מחסור וקשיים
לרב.
אחר צהריים אחד הבחינה ג'נט במגדה, השכנה הגויה, מושכת בידה את
בתה יוהנה.
בראותה את ג'אנט, עצרה לרגע וקראה לעברה,
'הוא מלוכלך.'
'מי?'
'הגועל נפש הזה. צריך מכניסה אותו בקאלאבוש'
ג'אנט לא הבינה.
'פרברט זקן. נוגע בילדים...'
מגדה משכה את ילדתה הביתה.
כאן לא אהבו את הגויה. בעלה, הופמן, זה הגבוה עם הג'אקט והשביל
של צ'ארלי צ'פלין באמצע הראש, הביא אותה פה לארץ.
ובכל זאת, אחרי הרהור קצר עזבה ג'אנט את עבודות הבית  ופנתה
לעבר העץ העקום. שלוש נשים כבר התקהלו שם סביב הזקן שהיה עסוק
באיסוף הציוד נכון לעזוב את המקום.
'מה הוא עושה לילדים?', שאלה נאדיה בדאגה.
'נוגע להם ברגליים', לחשה חנה השכנה.
'למה?', שאלה השלישית מבולבלת.
ג'אנט חשבה שעוד מעט יחזרו הבעלים מהעבודה ומי יודע מה יקרה
פה. 'הוא איש טוב', אמרה.
'את יודעת מזה?'
הוא רוחץ את הרגליים שלהם'
'בשביל לבדוק אותם.'
'מה לבדוק?!'
'עליזה שלי', הסבירה להן ג'אנט, 'הייתה מושכת נזלת כל השנה.
ומשתעלת. שום תרופה לא עזרה... יום אחד אני רואה אותה נושמת
נקי. בלי נזלת. בלי שיעול. כמו חדשה. ומה? הוא עוד רחץ לה
ברגליים. ושם לה גרביים חדשות... כל שבוע מתי אני שומעת אותו
אני אומרת,  עליזה, תלכי תקבלי ברכה מהזקן.
חנה, השמנה, אמרה: 'יש אנשים עם כח בידיים.'
'ורחל של ג'קי הוסיפה, 'אולי אני אביא את מושיקו שלי. עם
העיניים שלו?'
וכך על רקע חילופי הדברים האלה עמד הזקן, תולה בהן עיניים
כמחכה לגזר דינו.
'בבא, איש קדוש' אמרה ג'אנט, אחזה בכף היד הקמוטה והמגויידת
ונישקה אותה
בהכנעה גמורה. הזקן הניח לרגע את ידו על ראשה ומלמל ברכה...
אחר כך צפו הנשים קשות היום באיש הקדוש ההולך ונעלם לו עם
האימום על הגב.
זה היה היום הרביעי ברציפות שמוריס בעלה לא שב הביתה מהעיר.
בערב, אחרי המקרה עם הזקן הקדוש, אמר לה ליבה שמוריס שלה
יחזור. היא החליפה לקומבינזון השחור.
בלילה שכבה בעיניים פקוחות מתגעגעת אליו. ובאותה שעה, שם
בקיתון החדר באלנבי, היה האיש הזקן, שבזכותה יצא מהמעברה בשן
ועין, תופר זוג נעליים יפהפיות לילדה עליזה. כפות רגליה הרכות
והטהורות נצורות היו בליבו ובזכרון אצבעותיו. לפנות בוקר
כשנרדמה במיטתה ושתי ידיה חובקות את זכר גופו של מוריס שלה קם
הזקן, בידיו שתי הנעליים היפהפיות שתפר, ופנה לעבר הבית של
האישה הגדולה. הוא דפק על דלת עץ מפוארת. מוריס פתח לו, רק
תחתונים לגופו. הזקן הושיט לו אותן, מגלה חיוך חסר שיניים.
מוריס לטש בו עיניים אדומות.. הצינה שעלתה מחדר המדרגות
הזכירה לו שהחורף בפתח ולרגע חשב שג'אנט הזמינה לילדה את זוג
הנעליים האלה. הוא נטל אותן בידיו, אמר לזקן: 'רגע', ופנה
פנימה להביא לו כסף. כשחזר האיש כבר נעלם.
למחרת, לפני הצהרים, שמעה ג'אנט צעדים בחלל המרפסת וכשפתחה את
דלת הצריף ניצב מוריס היפה שלה בפתח. בידיו החזיק זוג נעליים
קטנות חדשות. עכשיו אהבה אותו יותר מתמיד. היא חיבקה אותו
בחוזקה כמו רוצה לנצור אותו בחיקה. הוא לא זז. רק אמר,
'איפה עליזה?'  
עוד באותו לילה עזב שלא על מנת לשוב. מאותו יום עתידה ג'אנט
להלך בחלל הצריף באחד הקומביניזונים שהביא לה. בחזה פעמה עדיין
תקווה. כשיבוא יראה אותה מוריס מחכה לו בחלוק הלילה שלו וירצה
אותה.
בבוקר, בבית באלנבי, נזכר מוריס שלא שילם על הנעליים. כשיצא
ופנה לעבר מגוריו של הזקן הבחין בהתקהלות. היה שם רכב של חברא
קדישא. ושני עבדקנים הוציאו אלונקה ועליה מת. זה היה מתקן
הנעליים. המום נכנס מוריס בדחילו ורחימו לחדרון הקטן. הוא זכר
מה שג'אנט ספרה לו על הזקן הקדוש. בחדר הייתה ריקות. עזובה.
סקר את הקירות העירומים. הדרגש הקר והמיותם. בלב כבד יצא לחצר
האחורית.
על חוטי הכביסה נתלו עשרות גרבי ילדים מתבדרים ברוח כמו
דגלונים צבעוניים ביום חג.