ערב שבת. רוב הציוד כבר דומם ומסודר לאורך הכביש. הרעש והמולת
העבודה כבר פסקו, ורק טרטור הגנרטור נישא באוויר. לצד הכביש
מוצבות מכולות בצורת האות חי"ת. הן משמשות למגורים. בין
המכולות מתוחה יריעת ברזנט, שיוצרת חצר מקורה.

אני בדרכי לבית הכנסת. השמש, שעכשיו היא כדור אדום שאינו
מסנוור, מציצה מדי פעם מבין העצים. אווירה של שלווה. חולפים על
פני גברים צעירים בלבוש מינימלי ולצווארם מגבות. ליד ברז כיבוי
אש  יושבים שני בחורים, מפקירים את ראשם בידי חבריהם, ספרים
לעת מצוא. ליד ברזייה אחדים מכבסים ותולים כביסה, שמוסיפה כתמי
צבע לנוף. בחדר האוכל סירי החלוקה והמגשים מסודרים, מוכנים
לארוחת הערב.

ברחבה גדולה, במורד הכביש, מתנהל משחק כדורגל סוער. בתא טלפון
ציבורי, בקצה  הרחבה, עומד בחור צעיר, ידו האחת מחזיקה בשפופרת
הטלפון וידו השנייה מכסה את אוזנו. אני רואה אותו נע בעצבנות
סביב התא. מדי פעם אני שומע אותו צועק, ואז חבריו עוצרים את
המשחק, מניפים מולו את הידיים ואומרים לו משהו שאיני יכול
לזהות. אני יכול לדמיין שהם אומרים לו ''אוללה''.

מגיעה מונית. ידיים זריזות מעמיסות עליה צרורות ומזוודות. מספר
גברים עורכים טקס פרידה משני בחורים. חיבוקים ממושכים ולחיצות
ידיים. תוך מספר דקות המונית הסתובבה ונסעה. הנשארים הביטו
אחריה ונשארו במקומם גם אחרי שנעלמה. בוודאי מקנאים הם
בחבריהם, שבעוד שעות ספורות יהיו במחיצת יקיריהם.

בפתח המועדון מוצבים שולחנות קטנים, משחקים שם  שש-בש וקלפים.
בתוך המועדון הטלוויזיה  מקרינה תוכנית בתורכית, כי זה מחנה של
פועלי בניין מתורכיה, שבונים את השיכון שלי כאן, בצפון תל
אביב.

אם הייתה לי שפה משותפת אתם, הייתי אומר להם שאני מבין ללבם.
הם מזכירים לי תקופות במילואים, בתנאי חיים גרועים בהרבה,
וניתוק מהבית, אך לא לתקופות ארוכות כל כך.