נסעתי למקום רחוק, רחוק מכאן.
נסעתי למימד אחר, מימד ללא זמן.
ארץ מוטרפת של הזיות צבעוניות,
שדים ורוחות עוטפים אותי קרוב.
קצת לפני התהום אני מתבלבלת,
פרה קדושה עוברת ואני ניצלת.
החושך מתקרב, אני מתחילה להיסגר.

נופלת לתוך המערבולת,
לא מתנגדת.

יצאתי לטייל ברחוב הראשי,
צרחות של קופים וכלבים מייללים.
מעל נהר, ירח חצוי מאיר לי את הדרך.
עוברת את הגשר כדי למצוא מקום,
רק להניח את הראש.
מסתובבת מעורפלת מריח משכר
של אנשים עצובים, החיים ללא צל.

צפירות אינסופיות מחלחלות לי לראש,
רק לברוח מכאן.

נכנסת לחדר ונועלת את הדלת,
שוב מגיע החושך.
אז מדליקה עוד נר שלא אפחד,
מורידה את הבגדים ונשכבת על הרצפה.
שוב לבד, והפעם בשפה זרה.
אני לוקחת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי,
המציאות נגמרת והאמת מתחילה.

זהו תחילתו של מסע נפלא,
מסע חדש שבו אלמד.

נכנסת לתוך ערפל לבן וקצת מוכר,
מנסה להבין איפה אני, מרגישה אבודה.
ואז הוא מופיע בגלימה לבנה,
מושיט לי את ידו ומוביל אותי לשם -
למקום שבו הפחד לא קיים.
שומעת צליל מרחוק שקורא לי לחזור,
הוא מחייך אלי ואני יודעת
שבקרוב נפגש שוב.

לילה אחר לילה מחכה,
אבל הוא לא מגיע.
בין רסיסי אבקה של חומר מזוהם הוא נעלם,
כי פחד לא מקיים אהבה.
אולי אם אכבה את האור לעולם,
אולי אז, הוא יהיה קיים.