בעולם שבו נשאלת שאלה אחת בלבד. האם החיים שבו מגיעים לנו?
זוהי לא עוד נטייה אובדנית. זו אמונה עמוקה בבורא עולם.
ובדרכיו הנסתרות להשאיר אותנו בחיים.

כל כך הרבה ציפורים בשמיים, ורק מעטן רוצות לעוף.
כל כך הרבה אנשים על הארץ, ורק מעטם באמת רוצים ללכת.
כל כך הרבה נשמות בגן העדן, וכולן רוצות לחזור.

ניתן בידינו הכוח. הכוח החזק ביותר. ניתנה בידינו האפשרות
לבחור, להחליט, לשנות, לחשוב, לאהוב.
ידינו מלאות במליוני מתנות שקיבלנו מידי שמיים. מעמסה כבדה לכל
הדעות. אך כולנו משוטטים לנו כמו שום מעמסה בנו. קלילים,
צוהלים, ריקניים.

ישנם ילדים אשר עומדים כאן, ידיהם פרושות השמיימה, דמעות יבשו
על לחייהם, אחים שוכבים על קברי אחים, אבות אבדו ללא עקבות,
אומה עיוורת מחרפה, גופות שרופות בארץ לא נודעת, ריח המוות הוא
האוויר הננשם, אנשים מתייפחים ומיואשים, אך לא מוותרים, פגז
נוצץ של ניצחון נורה השמיימה, זו עוד משפחה שנכחדה, הבכי הורג,
הפחד עוצר, אדם זקן קורע ברך ומקבל גורלו, דור שלם ספוג שנאה.
אך אנו עדיין בחיים, נלחמים, כואבים, לא מבינים.
ויש כל כך הרבה גבורה בליבנו. כל כך הרבה גבורה. ואנו ממשיכים
לחיות. ואנו צריכים לרצות לחיות!

כל כך הרבה ציפורים בשמיים, וכולן ממשיכות לעוף.
כל כך הרבה אנשים על הארץ, וכולם ממשיכים ללכת.
כל כך מעט נשמות בגן עדן, וכולן מרוצות מחייהן שלא בוזבזו
לריק...

מאמין בך, אוהב אותך, נלחם למענך, למען המדינה. וישנה כל כך
הרבה גבורה. לך, לנו החיילים, ובמיוחד למדינה.