בוקר יום שישי והגשם הצח שאליו כל כך התגעגעתי טפטף מחוץ לביתי
בכוחניות לא טבעית, בצורה של מבול אין סופי שנמשך כבר רוב
השבוע האחרון. אבל מה לעשות, זו התקופה...

" זו הייתה תחילתה של שנה חדשה ותמיד בהתחלה קוראים רק דברים
טובים." כך לפחות חבר וותיק שלי סיפר לי בצורה משכנעת מאוד.

מר ל, הוא היה קורא לעצמו. מר ל היה בחור ממש נחמד, אתם מכירים
את סוג האנשים האלה?
צעיר, למרות גילו המבוגר, יש לו פני ילד כאלה, בהירים וכמעט
לבנים, אם שיער בלונדיני בהיר ועיניים כחולות עמוקות, היפות
ביותר בכל העולם! אם הוא היה רוצה, הוא היה יכול להפנט אנשים
אם המבט שלו, אבל הוא לא אהב לעשות דברים כאלה; הוא היה בעל
מצפון חזק, ואיש בעל ערכים מוראליים עצמאיים גבוהים ביותר. חוץ
מזה מר ל היה אדם מאוד ביקורתי, פרפקציוניסט ואגואיסט מושבע,
אבל בינו לביני, וביני לביניכם, הוא היה ממש קדוש מעונה...
מרטיר כזה - כפי שקוראים לזה באנגלית. על כל דבר רע הוא היה
לוקח את מלוא האחריות, בצורה הכי רצינית שאפשר. מוזר... מדי
פעם הוא היה גורם לי לחשוב כאילו הוא אחראי לכל הדברים הרעים
בעולם. בחור מוזר המר ל הזה... בחור מוזר אבל בעל לב זהב... את
לב הזהב שלו אפשר היה לראות במוטו שלו:
' אם זה מה שאתה רוצה, אז אין בעיה תקבל הכל ואפילו יותר מזה!'
הוא היה אומר לאנשים שהתעסק איתם.
מר ל הוא איש עסקים חלקלק... הטוב ביותר שיש, אנשים מדברים ויש
לו מוניטין. כושר השכנוע והפיתוי שלו הם אדירים! תמיד היה לו
את הקטע הזה... הוא ממש מסוגל להשפיע על אנשים.
וחוץ מזה, למר ל תמיד יש מה להגיד. הוא תמיד יודע משהו על כל
נושא שלא תבחר, וכל דבר שלא תעשה, הוא תמיד יעשה את זה טוב
יותר ממך. כזה הוא מר ל... בחור מושלם כזה.

השעה הייתה חמישה לעשר בבוקר והטלפון שלי החל לצפצף בקולניות
מורטת עצבים.
" מי מפריע לי?" עניתי בקול עייף. לא ישנתי כל הלילה, חלומות
מוזרים הציפו את ראשי כל שעות לילה.
" זה מר ל." הוא ענה לי. " הייתי רוצה להזמין אותך לארוחה
אצלי. ארוחת צהרים. מה אתה אומר, בשתיים?"
איך יכלתי לסרב לקול הזה? " כמובן, מר ל. בשתיים."

בשעה שתיים עמדתי מול הבית שלו. הוא גר בווילה נהדרת אי שם
בקצה העולם של ראשון לציון, איפה שכל האנשים העשירים נמצאים
בשביל לקבל קצת שקט מהחיים. הסונטה לאור הירח התנגנה לה
באווירה אפלה ודכאונית של שעת הצהרים של יום שישי שטוף גשם.
נכנסתי פנימה אל תוך הבית... זה היה כמו חלום: המקום היה מלא
נרות אדומים והיה ממש חם, 'ממש לוהט' חשבתי לעצמי.
" המזגן דלוק כבר יותר מדי זמן בשבילך, חברי היקר." הוא ענה
בפתאומיות.

לאחר מספר דקות התיישבנו ליד שולחן האוכל שהיה מעוצב בצורה
קלאסית ואם זאת יוצאת דופן בצורה מדהימה. גוף התחתון של השולחן
נראה כמו איזה בן אדם מכופף המחזיק את החלק העליון של השולחן
בשארית כוחותיו... פניו מלאות יגון, פחד וצער.
" עבודה יפה, השולחן." אמרתי.
" כן... הכנתי את זה בעצמי בזמני הפנוי. אמרתי לך שאני אומן,
נכון?" הוא ענה לי בחיוך קצר.
לפני שהספקתי לשאול אותו עוד מספר שאלות הוא קם, ביקש סליחה
ונעלם במסדרון בין רגעים.
" הלכתי להביא את האוכל!" שמעתי אותו אומר מעבר לפינה.

הוא חזר לאחר מספר דקות, בידיו מחזיק הוא פלטת מזון הגדולה
ביותר שראיתי. אני נשבע שהיה שם מספיק מקום כדי לשים בפנים
תינוק בן שנה.
" מה הכנת לנו?" שאלתי בציפייה.
" הפתעה, חברי היקר... הפתעה." הוא ענה ברשעות מוסתרת.
לפתע שמתי לב למשהו שלא שמתי לב אליו במשך כל השנים בהם הכרתי
את מר ל... החיוך המרושע שהיה מופיע על פניו מדי פעם... ניצוץ
הרשע בעיניו... משהו כאן לא היה בסדר...

משך הארוחה נמשכה בשקט... לא דיברנו על שום דבר מיוחד... סתם
על החיים, ואיך שהם רעים.
לקראת סוף הארוחה שאלתי אותו:
" תגיד לי בבקשה, מר ל. מה עשית בחייך חוץ מלהיות מר מושלם
ואיש עסקים?"
הוא חשב לרגע ואז אמר בפשטות:
" הייתי מביא אור."
" מה זאת אומרת? היית מדליק פנסי רחוב?"
היא חייך חיוך נסתר וענה:
" משהו כזה, חברי היקר."

השעון צלצל כבר שש... שש בערב.
נראה שהיו לו עסקים רבים הערב, לפחות זה מה שהוא אמר, ונאלצתי
לזוז. בדרכי הביתה הרהרתי על שיחתי המוזרה אם מר ל, כשהכל החל
להתבהר לי...
תכונותיו הכל כך טובות, טוב ליבו ומראהו התמים. עסקיו והקשר
למביא האור. באותו רגע הבנתי מי הזמין אותי לארוחת הצהרים
איתו... הרי זה לא היה סתם מר ל... זה היה ה...


הסוף