זה קורה לי כשאני חושבת עליך,
כשאני נזכרת בך,
או מנסה להבין-
אני איבדתי מדינה, איבדתי ים
איבדתי נשימה
וזה לא דומה, זה לא אותו דבר.

ואתה בא לעיתים קרובות,
בעצם לא עוזב אף פעם
מחייך ומאיר אותי,
מחבק בעטיפה
של קרמבו, הכי מתוקה ומנחמת אבל גם
הכי עדינה.

זה הולך איתי תמיד,
מזמזם לי בקצה האוזן,
בתחילתה,
מנגינה עצובה נורא, בודדה,
שמזכירה שאתה אינך,
שאתה כבר לא בא.

זה קורה כשאתה עולה לי במחשבה,
כשאני זוכרת אותך,
ומנסה להגיע להבנה-
אני איבדתי מדינה, איבדתי אמונה
איבדתי את האור שלי,
איבדתי אותך

והכל אותו דבר, הכל כל כך דומה.