אני מסתכלת במראה, זו לא אני.

"אתה מתנהג כמו אישה במחזור" זרקתי לעברו.
"לא, את מתנהגת כמו אישה בלי לב."
ספקתי שפתי, הוא צודק.
כמעט.
לא הבעתי התנגדות או ספק. הנהנתי. הוא פלט אנחה כאובה 'בדיוק
המזל שלי' בטח חשב לעצמו. אך המחשבה על הרגשות שלו לא הטרידה
אותי במיוחד.

מוזר להיות אני עכשיו, חשבתי בסתמיות תוך בהייה במראה. כל כך
הרבה כאב עד שאי אפשר לבכות. ואני לא מרגישה כלום יותר. כלום.
רציתי לתהות על קנקני, אבל צריך להסתכל בתוך הקנקן ולא הצלחתי
להחליט אם אני רוצה דיאט קולה או מיץ טבעי. מים, שהיו הבחירה
הכי בריאה, לא היו ברשימה. מה שמצחיק זה שמבין שיניים רקובות
או פוטנציאל לרגל קטועה + כליה דפוקה + עיוורון תמידי, העדפתי
את האופציה השניה.

מי קרא לי חולת נפש? אה כן, אני.

אחזתי בהגה, מונה בראשי את מספר הפעמים שאמרתי לו שאבדה לי
היכולת להרגיש. מספר מכובד, סיכמתי עם עצמי בהנהון.
"מה זאת אומרת לא יכולה להרגיש ? אין דבר כזה." הוא קבע.
הממ... גיחכתי לעצמי בעצב, זה בדיוק מה שאמרתי לפני חודשים
ספורים והנה עכשיו אני בצד השני.

קרבתי את פני למראה לכדי מילימטר בודד. ניסיתי למצוא את זאת
שמתחבאת שם מאחורי העיניים שלי.
אותי.
היא השאירה אחריה ציפיות שקשה לי לעמוד בהן. היא לא בכתה
בסרטים ושמרה את הדמעות שלה לדברים שבאמת חשובים כמו ילדים
חולים ובנות שנאנסו או סתם לימים קשים ללא אהבה. היא ניסתה
להציל חתולים ברחוב וגם את כל שאר העולם. היא חייכה לכל זר
שראתה וצחקה עם כל אדם שאהבה. למרות שבפנים כבר נרקבה, למרות
שבפנים כבר מתה.
אני בזבזתי את כל דמעותי בסרטים.
ואהבתי את זה.

הרמזור התחלף. "השנה הזו התישה אותי" ניסיתי להסביר לו באחת
הפעמים שהתעקש "כל כך הרבה רגש מבוזבז וכבר לא נותר בי כלום"
היו המילים היחידות שמצאתי כדי להסביר איך ויתרתי על שפיותי
בכדי שמישהו אחר יהנה ממנה. ניסיתי להזיל דמעה אמיתית של כאב.
"זה שטויות, את פשוט מפחדת להיפגע שוב" המילים שלו ליטפו אותי
כמו סכין קצבים או חרב פיפיות. הלואי וזה היה נכון, חשבתי
לעצמי כמעט בעצב, אבל לא היתה לי את היכולת להרגיש. אושר היה
זיכרון עמום בדמות אדם שהזכיר לי בדידות ועצב. עצב היה צלקת
אחר צלקת שסימנו את גופי וליבי. ליבי היה איבר ותו לא.

הרחקתי את פני בבהלה. נתקפתי פחד ממה שהמראה ניסתה להראות לי.
היה לי טוב איך שאני, בלי בכי, בלי רגשות. החיים הרבה יותר
קלים כשלא אכפת לך מכלום. הזומביות הלמה אותי.
מרחק פסיעה אחת מהמראה נראיתי טוב. כמעט ואי אפשר היה להעיד על
הריקנות.

השתיקה באוטו כמעט הפריעה לי. הנוכחות של האדם הזה, המבקש אך
חמימות והבנה תמורת האהבה הכל כך גדולה שהוא נותן, כמעט גרמה
לי להרגיש אשמה. כל הפעמים שגרמתי לו לבכות בעוד עיני נחל שוא
הן, כמעט גרמו לי להצטער. הכאב העצום שסחבתי בתוכי כבר חודשים
ארוכים וכל אותם הלילות חשוכי השינה כמעט גרמו לי לפרוץ בבכי.
אבל לא הרגשתי כלום. מזמן כבר הפסקתי להלחם בעצמי, לנסות
להכריח את עצמי להרגיש. מזמן כבר ויתרתי. ליבי היה איבר ותו
לא.

רע לי.





11.11.05